אם הייתי חי לפני 2000 שנה לבטח הייתי לוחם גדול. שרירי היו מבהיקים בצהרי היום.

אך אנחנו בשנות האלפים, הנשקים החזקים הם דיבורים, ולי יש לשון קטלנית. חדה מכל להב, מהירה מכל ירייה.

לא רציתי לקלל אותו כי לא רציתי לפגוע בו. מחשבה מטופשת, מה אני לא מכיר את ערכה של לשוני?

אטילה ההוני קרע לגזרים את קורבנותיו, פיזית. אני עשיתי זאת נפשית. מצב שהוא יותר נורא כי זה משאיר את האדם שלם, חיצונית, אך רקני ללא נשמה. נפש שסועה שאני גרמתי לה.

ואולי אני מפריז בנוגע למקרה הזה, אולי לא הרסתי אותו. אבל פגעתי. פגיעה מדויקת וקטלנית, בין אם הוא ירפא ממנה ובין אם לא, הוא יושאר מצולק.

אנחנו כן היינו צריכים להיפרד, על זה אין ויכוח. החיים שלנו כרגע לא מסוגלים להכיל את הקשר. יש לו דברים חשובים ממני, ואני מבין זאת.

מה שכן, הדרך שבה עשיתי את זה אינה מתקבלת על הדעת.

דברנו.

עם כל קריאה מחודשת של הפוסט האחרון שלי הבנתי עד כמה אני אכזר. הפוסט נוטף ארס, הוא מורעל.

טעיתי. האדם שדובר עליו בפוסט לא היה הוא.

זה היה אני.

אני זה שגייס את לשונו הזדונית, אני זה שבונה דמויות, אני זה שעומד מול המראה ולא מסוגל לדעת אם אני רואה אותי או את אחת המסכות שלי.

אולי הוא שחקן, אבל אני מאסטר. אני כל כך מוכשר שאפילו הצלחתי לעבוד על עצמי.

אני זה שצעד בדרך ארוכה מפותלת קשה וקודרת,

אני היא המפלצת שצופה בי כשאני מסתכל במראה.

מאיפה כל התיאורים האלו הגיעו? ממני, מתוכי, מנשמתי.

אני אכזר קר וקטלני.

אני לא מכיר את עצמי, אני לא מכיר את מידת ההרס העצמי שלי. ההרס, הוא זה ששולט בחיי, ואולי אני זה שנתן לו את חיי.

אין בי נשמה כאשר אני תוקף. לא משנה עד כמה אני אוהב את האדם, באותו הרגע אני יכול לתלוש אותו לגזרים ולא להניד עפעף. יצור פרא אשר לא יודע לב מהו.

כשדוחפים חיה לפינה היא מוציאה את האכזריות שבה, היא נהיית הכי קטלנית שהיא יכולה.

אני יצאתי מהפינה ונשארתי כזה. בנאדם פגוע, דפוק.

אני אנושי בכלל?

אני מסתתר תחת  כל כך הרבה מסכות שאני שואל את עצמי אם לא בעצם שד. אם אז, בכיתה ז', שהחלטתי על הכינוי שליווה אותי לכל השנים הוא בעצם מה שאני.

אסלקפיוס אמר לי פעם שהוא לא יכול לראות אותי אכזר.

עכשיו אני שואל את עצמי אם אני בכלל יכול להיות אנושי. אין לי אף מידת חמלה?

אני כל כך קפוא?

אני מפלצת. אני פסל. אני תוכנה. ללא נשמה.

אני מהלוחמים שהכי צריך לחשוש מפניהם, כי המוות אינו מאיים עלי, הוא לא מפחיד אותי.

האם החיים שלי היו כה אכזריים שהם הוציאו ממני את הרגש? האם אני כל כך מיומן שאני מצליח לעבוד אפילו על עצמי וגורם לי להאמין שאני רק אדם שמחפש אהבה?

מה אני בכלל? מפלצת? שד? הרס עצמי שכבש גוף גשמי?

כי אדם אני לא.

לא הייתי צריך להתנהג ככה. אני מפחד שהפסדתי אדם מתוק מקסים וחמוד בגלל התוכן שלי. ללא קשר לזוגיות הוא אחד האנשים הטובים ביותר שפגשתי, אחד שיהיה לי לכבוד להיות ידיד שלו.

אבל אני חושש שאין בכבודו של אף אדם להיות ידיד שלי.

אני תיבת פנדורה, מכיל את כל הרוע שבעולם במסווה של אדם.

אתום אמר לי שכוח עליון החליט שעלי להישאר בודד, הרי איך זה יתכן שזה לא עובד עם אף אחד?

זה לא כוח עליון. זה כוח אדיר חזק וכביר. זה ההרס העצמי שלי, זה העבר שלי, זאת ההתחשלות שלי.

אני לא אדם, אני פריק, אני מוטציה.

כל החיים שלי חייתי תחת התקפות, הגנתי והגנתי והפכתי את שיטתי לתקיפה מוקדמת לבל יפגעו בי. תקפתי גם את עצמי ובעיקר את עצמי כי כך קל יותר לקבל את רוע הגזרה.

אני יותר קפוא מקרח, אני יותר אכזר מלביאה, אני יותר קטלני מרעל.

אני דאם דאם. שד עלי אדמות.

אני מצטער שפגעתי בו, הוא לא ראוי לזה.

הוא לא ראוי לי.

אני לא אדם טוב, אני לא איש מקסים.

אני מתגעגע אליו, אני הרחקתי אותו ואני פגעתי בו. אני לא ראוי לסליחה אני ראוי לעלייה למוקד.

אין לי את ההרשאה לבוא ולהאשים אנשים על בדידותי, כל מה שעלי לעשות זה להסתכל במראה ולראות שאין שם כלום. שאני חלול. קר.

אכזר.

רוע טהור.

מרעיל כל מה שנוגע בו.