יש בי זרעי רוע שנובטים.
מדי פעם הם אפילו מלבלבים.
אני מלא ניגודיות, כמו כל אדם. אבל אני אינני ככל אדם. אני אוצר בתוכי כוחות גדולים, הרסניים ובונים.
הבעיה היא שאני ילד קטן, אני ילדותי קטנוני ולא מבין בשום דבר.
אני מסתובב סביב מבוגרים אז אני משחק כמבוגר, כשבעצם אני סתם תינוק שמושך בחוטים של אדם אשר נראה בוגר.
מה שטוב בכל העניין זה שאני משחק טוב. אנשים באמת רואים בי בוגר ובאים להתייעץ אתי במגוון נושאים שרובם מסתובבים סביב מערכות יחסים.
אולי זה בגלל המילים הגבוהות והמראה המבין, אבל זה לא נכון. מה לי ולמערכות יחסים?
אי פעם הייתי במערכת יחסים? אולי, אבל לא אינטימית.
אני תינוק שלא יודע דבר, אפילו לא לכתוב.
אבל אני אטום, חתום וקר אולי לכן אני אובייקטיבי, אני תמיד מפרש את הדברים כפי שהם ללא התחשבות ברגשות.
וזו הטעות הכי גדולה שלי. אני לא חושב על רגשות, על רגשות אנשים, על יכולתי לפגוע בהם אף על פי שאני חושב רציונאלית.
וכשזה קשור אלי? הרציונאלית נעלמת.
אני אולי לא ולאד צפש אבל אני גם לא מריה תרזה (ולא, אני לא מתכוון לאחת הקיסריות הכי חזקות שהיו באירופה. אני מתכוון לזקנה המקומטת שמתה).
יש בי סוג של רוע ואני מכיר בו. אני אבל לא יודע איך להשתמש בו וזה מסוכן. זה כוח חזק ואדיר, והוא בידיים של ילד קטנוני מעצבן. אני צריך ללמוד ריסון מהו.
הייתי היום קצר רוח, לא היה לי כוח לנדנודים הבלתי פוסקים של שאר הסטודנטים, ולאחד ספציפי שהתיישב לידי וביקש ממני הסברים על כל דבר קטן.
הוא לא עצבן רק אותי, הוא עיצבן גם את המרצה לאלקטרוניקה. הויכוח בניהם גלש והם התחילו לצעוק אחד על השני. כשהם נרגעו הוא ביקש ממנה להסביר לו את מה שהמרצה לא הסכימה.
כשעשיתי זאת המרצה התחילה לצעוק עלי שאין לי את הרשות.
נשמע 'קנאק' קטן בראש שלי. השבב הקטן שמנע ממני להגיד דברים נשבר, שוב.
איך לעזאזל הכלבה הזו מעיזה לצווח עלי כשאני עושה את העבודה שהיא לא הסכימה לעשות?!
כשאני מתפרץ אני נסחף. כשאני מתפרץ אני לא שולט בעצמי, אני לא רוצה לשלוט בעצמי, אני ממשיך וממשיך עד אשר הצד השני נשאר בפה פעור ללא יכולת תגובה.
הוצאתי עליה את כל התסכול שלי בנוגע אלי, עשיתי שוב את אותה הטעות שגרמה לתסכול זה מההתחלה.
המרצה הייתה בהלם. היא בכלל לא ידעה את השם שלי. אני הייתי התלמיד השקט שלה. זה שעושה הכל, מגיש הכל, לא מפריע.
לא אמרתי שאני סתם תיבת פנדורה, אבל במקום לפגוע בעולם אני פוגע בעיקר בעצמי.
שפי נסגר הכיתה שקטה. כמעט היה אפשר לראות את הברקים שיצאו ממני ונחתו על ראשה.
עיניה ברקו. ברק שישנו אצלי כשאני עומד לפני תקיפה.
היא דיווחה לראש המחלקה. את התוצאות אני אראה מתישהו.
אני חוצפן, נהגתי בחוסר כבוד, זהלא היה במקום, במיוחד לא במכללה.
אי ידיעת שמי היא מעין הוכחה לדרגים הגבוהים שאני תמים.
מראה, הוא שווה הכל. כולם חושבים שאני ילד טוב ירושלים. הו כמה המראה מטעה.
המכללה שלי החליטה שאני, בתור אני, בגלל שזה אני, אעשה את פרוייקט הגמר של ההנדסאות שלי עם הטכניון. ואם כבר בטכניון שאני אעשה אותו ברמה של מהנדס. ואם כבר אז שאני אשקיע את כל כולי.
משבוע הבא אי- חיי הופכים לחיי תכנון. שרטוטים, חישובים, בדיקת קופה, שליחה למפעל לייצור חלקים, הלחמה, הרכבה ושאר שטויות.
כאב ראש. "פרוייקט מיוחד ומתקדם".
רוצים שאמשיך ללמוד, רוצים אותי לקצונה יעודיית, רוצים אותי בטכניון.
ומה אני רוצה?
את מה שלעולם לא אקבל.
הם חושבים שאני חכם. אני יודע שאני לא. מה שווה להיות גאון בודד?
בדרכי הביתה חסמה לי את הדרך אנורקסית אחת. הייתי עצבני וכעוס.
דחפתי אותה לדוכן שווארמה ואמרתי לה לאכול משהו.
אתמול סיפרתי לעוד מישהו עלי, לחבר של טלי. אני מכיר אותו מכיתה ח'. הייתי דלוק עליו מכיתה ח' עד כיתה י', ואז הכרתי לו את טלי והם נהיו חברים. שכשהוא שמע הוא הציע לי לשדך לי חבר שלו.
סטרייטי מובהק. מכיר שני הומואים אז כמובן שהם צריכים להיות יחד.
אלכס(נדר הגדול) מאושר עליז שמח ומרוצה מהחיים.
עם חבר כמו שלו אני גם הייתי כזה. למרות ששלי צריך להיות יותר רך.
אני שמח בשבילו אבל מקננת בי גם הקנאה הזו, שאני מנסה להתעלם ממנה.
שאני חושב על זה, אני משווה ביני לבינו. אני מבין את ההבדלים, אני יורד על עצמי, אני צולב את עצמי, אני הופך את עצמי לדבר הכי מכוער וחסר ערך שישנו ביקום.
וזה לא אני, הדבר הכי מכוער וחסר ערך ביקום זה האפיפיור. אבל יש לסלוח לו כי הוא סופר עשיר.
אני מתגעגע אליו.
הוא כל כך מקסים ומתוק וחמוד ועכשיו הוא בקורס מכים. ואני צריך לשתוק כי אני הרסתי את היחסים בנינו.
אולי לא היינו צריכים להיות יחד עכשיו, אבל זה לא אומר שלא היינו יכולים להישאר מיודדים. אני כל הזמן חושב עליו, חושב עלי, חושב על הטמטום שלי ומשתיק את עצמי כשאני מזכיר לעצמי שאין לי מה להתלונן, ההרס זה ההרס העצמי שלי.
האף שלי סתום.
כמעט כמוני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
