מאסתי בעצמי.
יום זה היה מלא מחשבות, התעמקויות וחשיבות עצמית מטופשת.
קמתי בבוקר עם הרגשה חרא, כמו שאר הימים האחרונים. ואם אני כבר חי במסורת של 'אני-אפתח-את-הפה-שלי-ואדפוק-את-עצמי' אז למה לשנות זאת?
יצאתי על אסקלפיוס, בטעות. רוב הדברים שאני לוקח כמובנים מאליהם כהומור אינם נראים כך לאנשים אחרים, כך שיצא שפגעתי בו.
בזמן האחרון זה קורה לי יותר מדי. אני פוגע באנשים. לכן החלטתי היום להפסיק עם זה. בפעם הראשונה בחיי החלטתי להתחיל לחשוב לפני שאני מדבר, מה שאומר שאני אהיה חייב לשתוק.
אני צריך לשנות את עצמי.
עד היום האמנתי שאין בכך צורך, אני הוא מי שאני וזהו. למה לי להשתנות בגלל החברה?
אז הבנתי שזה לא קשור לחברה אלא בי.
כל האנשים קשורים אלי, וכל מה שקשור אלי נוגע אלי (גאון או לא גאון?).
יסוד כל הבעיות שלי הוא אני. אני יותר מדי מתוסבך. אפילו בפני עצמי, אני לא יודע מה אני רוצה מעצמי. אני חושב משהו אחד עושה אחר ואז מתחרט.
כמו שאני מכיר כל פגם שבי, אני חייב להתחיל להכיר בכל מעלה שלי.
הכי קל להיכנס לדיכאון ולהישאר בו מאחר והוא מאזין את עצמו. בשביל להישאר שמח צריך להיות יותר חזק, השמחה מצריכה האזנה חיצונית. שמחה לא יכולה להתקיים רק בגלל עצמה. זה ההבדל הגדול בין הרגשות ה"טובים" לרגשות ה"רעים" שבנו.
כדי שמשהו בחיים שלי ישתנה, במיוחד היחסים שלי עם אנשים אני צריך להשתנות. אני מודע לכך שהייתה לי בעיה חברתית, אך ברב טיפשותי חשבתי שהיא נמוגה ואני בסדר.
אני לא, והיא קיימת. הכל טמון בבסיס שלי, בתוכי. חוסר הקבלה שלי בפני עצמי.
אני חייב להתחיל להאמין בעצמי, אם אני לא אעשה זאת אני בספק אם מישהו אחר יעשה.
אני צריך להתחיל לרסן את הרגשות שבי. דרמה קווין זה נחמד, אבל אפילו לזה יש זמן ומקום. אני יוצא על אנשים שאני לא אמור.
אני יודע שאומרים שהשינוי לא אמור להתחיל בשינוי חיצוני. אבל זה לא בהכרח נכון.
מה שאתה מציג, מה שאנשים רואים, זה מה שהם חושבים שאתה. מה גם שמה שאתה חושב על עצמך זה לא מה שאנשים אחרים חושבים עליך ורואים בך. איכשהו אתה תמיד תצא ביד עליונה ויותר חשוב ממה שתיארת לעצמך אם תשאל אנשים מה הם חושבים עליך (מצטער שקטע זה פונה בלשון זכרית, יש לי פשוט זיין).
אני מסתמך על נקודה זו. אבל מאחר ואני לא יודע מה אנשים חושבים, אני זה שרואה את עצמי במראה ומחליט מה הם חושבים. לפי כך אני מחליט מה אני אמור לעשות.
הביטחון העצמי שלי כן נח על גבי החשיבה של "מה אנשים חושבים עלי" וזה כן קשור למראה. הביטחון העצמי שלי הוא זה שיכול לשנות אותי ואת הגישה שלי. אם אני אאמין שאני טוב, יהיה בי טוב. ויש בי טוב אבל מאחר ואני לא מאמין שהוא ישנו, או יותר נכון, מאחר ואני מתעלם ממנו ומתרכז ברע שבי הוא לא מגיע לידי ביטוי.
לכן כשאנשים אומרים לי שהפנימיות שלי אינה קשורה לחיצוניות אני אומר שהם טועים. אצלי זה כן קשור. זה קשור לקבלה שלי ע"י החברה, ולכן ליחס שלי כלפי החברה וכלפי עצמי.
היום המצב בבית הגיע לרמה של שיא, הסתגרתי בחדר שלי כשאני שומע את ההורים שלי צועקים על "הבן שלך!". לא היה אפשר לא לשמוע, כל העיר שמעה. הם גורמים לי להרגיש כל כך רע, כל כך קטן. אמא שלי הפכה אותי ליצור שקרני שרק מנצל את כולם ולא חושב על אף אחד מלבד עצמו.
היא הרסה את היחסים ביני לבין סבתי.
הרגשתי רע אז הלכתי לטלפון וצלצלתי לאכילס. הוא לא ענה. הוא לא אמור. אני פגע שהרס הכל.
כשהנחתי את האפרכסת נזכרתי שאין לו מושג מה המספר שלי בבית, הוא לא ידע שזה אני.
רציתי לישון ולהיעלם. התוכנית הייתה לשתוק, לישון, ללמוד, לישון, לשתוק, לישון, ללמוד, למות.
בסופו של דבר לא יכולתי ויצאתי לרוץ. שוב, הכל קשור למראה שלי, לביטחון שלי.
אחרי שעה וחצי חזרתי הביתה. חשבתי הרבה בזמן הריצה, במיוחד על 'איך זה שהזקנות האלו כל כך מהירות?!'.
אני אשתנה, כי אני חייב. במיוחד לעצמי.
כשחזרתי התקלחתי וחזרתי למיטה. כל פעם שאמא שלי ראתה אותי היא התחילה עם הצעקות שלה עלי.
כששכבתי במיטה התחלתי לחפש סיבה להיותי חי.
המצב בבית שוב הידרדר עד כדי כך שאני מעדיף להיות מת. והפעם הסבים שלי הם לא פרמטר לפסילת רעיון המוות. ההתנדבות שלי גם לא.
בכך שתי הסיבות העיקריות שלי נגד המוות נמוגו. שכבתי ולא מצאתי תכלית לכלום.
התעוררתי למשמע הטלפון שלי.
הרכז שלי התקשר והחליט שאני צריך לעשות רישיון לנשק. מתאים לעולם להפקיד נשק בידי כאשר אני לא מוצא לחיי תפקיד.
זה לא הסתדר, אני הייתי אמור לעשות את הרישיון מחר (היום) אבל אני לומד.
כשהשיחה אתו הסתיימה וחזרתי לשכיבה חסר התועלת שלי במיטה.
היה לי שוב טלפון.
לא האמנתי למראה עיני.
אכילס התקשר אלי.
הוא כל כך מתוק וחמוד ומדהים. אני כל כך מתגעגע אליו, ולשמוע את הקול שלו עשה לי טוב.
לא שמעתי נימת כעס במהלך השיחה, אבל אני לא יודע אם הוא סלח לי. לא דברנו על זה. הוא לא הסכים. אז דברנו על הצבא, לא שאני מבין משהו. הוא בקורס מכ"ים וזה אחד הדברים שהוא רצה. אז אני שמח בשבילו, אף על פי שיש מקום יותר טוב שהוא רוצה להגיע אליו ואולי זה לא יסתדר לו.
כשאמרתי לו שאני התקשרתי אליו הוא באמת אמר שהוא לא ידע מי התקשר אליו והאזור חיוג לא צמצם לו אפשרויות.
הוא כל כך מדהים. ואני כל כך מתגעגע אליו, ואני רוצה לחזור אבל אני לא יודע אם הוא רוצה. במיוחד נוכח הסצנות שלי. אני כל כך מקווה שהוא ייתן לי הזדמנות שנייה, אני חולם על זה. אני לא רוצה שזה יישאר בגדר חלום.
אני חייב להשתנות.
אני צריך שהשביתה תסתיים. אני צריך כסף, וכדי ללמד אני צריך תלמידים אשר צריכים ללמוד. אז תפסיקו את השביתה! (סתם קריאה לחלל האוויר)
הכספומט החליט שהקוד שאני זוכר הוא לא הקוד של האשראי שלי אז הוא בלע לי את הכרטיס. מתישהו אני צריך ללכת לבנק ולהגיד להם שהמכונה הזו מטופשת.
מילא, גם ככה החסכונות שלי מסתכמים ב67 שקל.
הגשתי הצעת מחיר להנהלת המכללה שלי בנוגע לפרוייקט הגמר שלי.
2000$. המנהלת שלי צוחקת עד עכשיו. אז שוב הפרוייקט שלי תקוע.
ראיתי אתמול סרט שהוכן במיוחד בשבילי: "האמת על סנטה". קומדיית אימה. סרט נחמד.
הלוואי וסנטה יגשים את כל משאלותיי החודש
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
