כאישה בוגדת ידעתי לא פעם את המורשת המשונה שמחיל הזמן למטייל, אותה תשוקה למצוא מקום מסוים בפעם השנייה, למצוא במתכוון את מה שפעם נתקלנו בו באקראי, לשוב ולהנות מתחושת הגילוי.
אנחנו מחפשים אותו רק משום שהוא זכור לנו. וכמובן, כשאנו מוצאים אותו, הכל נראה פתאום שונה.
היום מעונן במקום להיות בהיר, הסתיו שולט בסביבה במקום האביב, האווירה נעלמה.
לפני מס' ימים עברתי במקום שבו התנשקתי לראשונה עם גבר. לא הרגשתי משהו מיוחד. היו נשיקות אחרות שגרמו לי להרגיש יותר, לזכור יותר טוב. אם אותו מקום לא היה במקרה הפעם הראשונה אני לא חושב שהייתי זוכר אותו, הוא לא מרגיש לי כל כך מיוחד.
ואולי זה אדם שקובע אם זה מיוחד או לא.
אני בטח בעצמי יותר, אני אוהב את עצמי. העור שלי רך יותר, קטיפתי יותר, דורש יותר ליטופים. השפתיים שלי רכות יותר אדומות יותר מזמינות יותר. השיער שלי הסתדר, עכשיו הוא אינו מכשול אלא עוד גורם שעוזר לי לפתה. אני לא צריך להתאמץ להיראות מושך, אני פשוט כזה.
לא משנה לי מה החברה אומרת עלי, אולי בעיני אחדים אני לא היצור הכי מושלם בעולם אבל די לי באחד שירגיש שאני המושלם שלו.
אולי אני לא היצור הכי יפה עלי אדמות, אבל זה לא משנה לי. אני חושב שאני יפה, אני מאמין בזה.
נכון שזה עניין של טעם אבל אפילו הטעם הגרוע ביותר לעולם לא יוכל להגיד לי שאני מכוער.
אני אוהב את הגוף שלי, כל קימור וכל חיטוב.
אני אוהב במיוחד את הרגליים שלי, את השוקיים. התאומים מושלמים. גדולים ובולטים.
אני אוהב את הורידים שקצת בולטים לי בכפות הידיים, זה מראה גברי יותר, מושך יותר.
אני אוהב את הזקנקן הקטן שעשיתי לעצמי.
אני אוהב את עצמי.
אני אוהב את החיים.
אני אוהב את התחושה הזו.
אני אוהב את השמש המחממת, אף על פי שאחרי 3 שניות תחתיה אני רוצה רק חושך וברקים.
אני אוהב את הזמן הזה, אני אוהב את הסומק שלא יורד מהפנים שלי, אני אוהב את נצנוץ העיניים שלי.
בהתחלה ה' הייתה כלום, בשביל שהיא תהייה היא בראה את העולם, אור, חושך, ים, אדמה, צמחייה, בע"ח ולבסוף את האדם שיעריך ויסגוד לה. היא הפכה את הכלום שלה למרכז של הכל.
מאותו הרגע שהיא נתנה לנו את המתנה של החיים היא רק מצצה אותם מאתנו,
עכשיו כל מה שאני יכול להגיד זה..
"חא דפקתי את המערכת!!!"
אושר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
