היום במכללה המרצה לאלקטרוניקה נכנסה לכיתה זעופת פנים, ככל הנראה כי היא הבחינה שלא מתנו.

בדיוק באותו הרגע, לשם התחלה טובה, חשבתי על בוייפריינד וכל תופעות הלוואי נראו עלי.

חייכתי חיוך ענק, הסמקתי, ועיני נצנצו.

מרצה: "מה אתה שמח? מה אתה עושה פה בכלל?"

אני: "יש סיבה מיוחדת שאני לא אמור להיות פה?"

מרצה: "אתה היית אמור להביא לי משהו"

אני: ~כן, חזיז, אבל אז היית מאשימה אותי בפרצוף המכוער שלך~

      "הנה"

הוצאתי מהתיק את מכתב ההתנצלות שלי והבאתי לה. ולא, בסופו של דבר לא הבאתי את המכתב הזה:

"מרצה,

אני מצטער.

מצטער שנולדת.

דאם דאם"

היא קראה אותו והתחילה לייבב כמו הומו שמת לו הכלב. אז הכתיבה שלי לא רק יכולה לקטול, נחמד.

שבוע שעבר הורחקתי מהלימודים של אלקטרוניקה, הפסדתי חמש שעות. אני לתומי חשבתי שאם כבר הפסדתי אני אצטרך להקשיב בשיעורים האלו, הגיוני נכון?

אז לא. העולם לא הגיוני. אחרי חמש ד' בכיתה התחלתי להשתעמם והכרחתי את עצמי לא להירדם.

כעבור שעה נכנעתי, אבל כשבדיוק באתי לדפוק את הראש על השולחן ולהירדם קיבלתי אסמס מבויפריינד ואז צהלתי. המרצה נעצה בי מבטים, כמו כן כל הכיתה. כולם היו רדומים או לא עסוקים בשיעור ופתאום אני מתחיל לצחקק לעצמי ולהסמיק.

התחלתי לחשוב על בויפריינד. אז עוד מישהו בכיתה ביקש מהמרצה לחזור על דבריה, היא אמרה שאנחנו קשים.

היא לא יודעת עד כמה היא צדקה בנוגע אלי.