אני לא מבין למה, אבל אנשים כועסים עלי. אני בוחר בחירות שנוגעות לחיים שלי שלא מוצאות חן בעיניהם.

אני בחרתי לא להמשיך ללמוד כי כבר מתחילת יג' בחרתי לא להמשיך. אני לא פרשתי רק בגלל שלא היה לי כסף לשלם לצבא, וזה הרבה כסף. ככה זה שברוב טמטומכם אתם חותמים על עתודה לפני שיש לכם צו ראשון ואתם ממש לא בוגרים.

אבל הסכם הוא הסכם אז נשארתי הצטיינתי ועכשיו אני מוכן להמשיך הלאה. אם הייתי רוצה לעשות תואר ראשון הייתי עושה. אם הייתי רוצה להיות בתלפיות הייתי הולך לשם. כמו כן חבצלות, שחקים ושאר ירקות.

לא רוצה ללמוד, לא רוצה. די נמאס.

היום למשל כאשר הכיתה ישבה ופתרה תרגיל בדיאגרמת בודה בסדר שני, ולא הצליחה כולם פנו אלי לתשובה. באותה הזמן אני זימרתי לי את השיר של דלפי. המרצה זרק עלי את המבחן ואמר שאני בושה לאקדמיה. עניתי לו שקודם כל אני צריך להיות באקדמיה ולא במכללה זוטרה.

החיים שלי התמלאו. כרגע באמת יש לי חיים.

זה לא רק לימודים, שינה, קריאת ספרים. יש לי חבר ואני חושב עליו כל הזמן.

זה לא מוצא חן בעיניו. הוא חושב שאני מתמקד בו יותר מדי ולא בחיים שלי.

אבל אני לא מבין למה הוא חושב כך. אם הוא לא היה זה לא שהייתי מתמקד יותר בלימודים אלא שפשוט הייתי קורא יותר ספרים. עכשיו אני לא קורא. אני כבר שבועיים על אותו ספר, שבוע על אותה שורה.

הדבר היחידי שאני מצטער עליו זה שהוא חושב שהוא פוגע איכשהו בחיים שלי. אם כבר הוא זה שהפיק בי חיים. אני מזמן כבר לא חי מלבד גיחות מעטות מעל פני השטח.

ללמוד, ללמד, לקרוא, לחשוב, לאכול, לנשום, מכניקה. רובוט.

לישון בלי לחלום, להתעורר בלי רצון, ללכת בלי מטרה, ללעוס בלי לטעום, לצפות בלי לראות, לחייך בלי להרגיש, להבחן ללא כוונת הצלחה.

לכתוב בלוג כדי למלא את חיי הריקים. חסרי המשמעות, התכלית, המהות.

להיות קיים זה נחמד. להיות חי זה אדיר. להיות מאושר זה שאפתני.

אני כבר מאושר.

זו דרגה אחרת של חיים. זה כן להזניח דברים, שבין כה לא נראו לך חשובים מלכתחילה. ולהשקיע במה שכרגע נראה הדבר החשוב ביותר. ואולי הוא רק נראה חשוב, ואולי הוא באמת הכי חשוב. ימים יגידו.

אבל כרגע, שאין שום דבר שמונע ממני, שעומד בדרך, למה לא להפוך את זה לדבר הכי חשוב בחיים שלי?

אולי אנשים חיצוניים חושבים שדעתי נטרפה ואני באמת מאבד את עצמי ואת כוחי. אני כבר לא כזה חכם, אני יהיר, אני מושפע מרגשות, אני אנושי. אני לא יצור מכני גאון שכל מטרתו זה להמציא את הנשק הבא שיביא למדינת ישראל יכולת הרתעה כנגד מדינות אויב.

אני קיטשי, אני נמס, אני מאוהב, אני מאושר, אני מקפץ, אני שר, אני לא מרוכז ועם זאת הכי מרוכז. אני שינתי את סדרי העדיפויות שלי. אני מסובב את העולם כך שאני אהיה אתו, אני מסובב את העולם סביבו, מתרכז בו.

וכשאני כותב את זה אני חושב שיתכן שאתם חושבים שאני מביא את עצמי למפלה מאחר ויתכן ואני נוטש את הכל רק למענו, וזה לא דבר שאמורים באמת לעשות. צריכים תמיד להשאיר ערבונות ואני לא עשיתי את זה.

אבל זה לא כך. מי אמר שאני לא שקול? מי אמר שאני לא חושב על העתיד שלי? מי אמר שמה שהחברה החליטה בשבילי זה מה שצריך להיות אתי?

מי הם שיבואו ויגידו לי מה לעשות בחיי?

מי הם שיבואו ויגידו את מי לאהוב?

למי להמשך? לאיזה מין? לסוג האדם?

גיבורים- עונה שנייה- פרק ראשון- "העולם מתחלק לשני סוגי אנשים, הרובוטים והחייזרים."

תמיד הייתי אאוטסיידר, מוזר, פריק, אחר, שונה.

אני חייזר. אני רק צריך להיזכר בכך.

הוא חושב שאני מסכן את העתיד המקצועי שלי.

למען סנטה בויפרנד, אני אפילו לא בן 19, איזה עתיד מקצועי?!

אני לא רוצה תואר בשטות שאני לומד. אני רוצה ללכת ללמוד פילוסופיה והיסטוריה.

מצדי לקבל עובר וזהו, לסיים את זמני בצבא ולהמשיך בחיים שלי. לצאת מהלולאה שנקלעתי אליה, לעזוב את הבית ולהיות מי שאני באמת בלי לחשוש. לא לעשות יותר את מה שההורים שלי רוצים, וזה לא שאני הולך ללמוד דווקא את מה שההורים שלי רוצים שאני לא אלמד, זה לא דווקא. זה בשבילי. אני רוצה ללמוד את זה.

אני רוצה להיות אתך. אני מספיק גדול לבחור את הבחירות שלי, וכרגע אני בוחר שלא להיות מבוגר. אני לא רוצה לחשוב על העתיד שלי כי בין כה אני אהיה תקוע בצבא. ואולי לא בתפקיד טוב במיוחד. בשביל מה להשקיע במשהו שאני לא הכי מאמין בו?

למה לא להשקיע במה שאני כן מאמין?

הייתה לי בכלל כוונה אחרת לפוסט הזה. אבל שוב כשאני מתחיל לכתוב אני מבטא דברים שאני לא חשבתי עד סופם. מחשבה גוררת עוד אחת ואז רעיון ואז הביטוי הסופי שלו על הדף.

אני לא רוצה להיות גדול. אני בורח. אני עדיין משחק משחקים. אני כמו ביסודי, לומד את מה שבא לי ולא לומד את מה שלא. מתנהג כמו ילד בן 5. עושה שטויות ומדבר שטויות.

אני נאחז בכל כוחי בסוף הנעורים שלי. כי עוד חודש, אני כבר מעבר לבוגר, אני כבר לא בן 18, אני כבר לא מתבגר, אני בן 19. מבוגר.

אין יותר מקום למשחקים, אין יותר מקום לילדותיות, אין יותר מקום לבריחה מהמציאות. צריך לקום ולהתחיל לחשוב על החיים, על העתיד, על הכל. לימודים, עבודה, דירה, כלכלת חיים.

למה אני נזכר מאוחר? למה לא התחלתי לחשוב על הכל בגיל 13?

למה אני כל כך איטי מחשבה?

אני מסתכל על חיי ולא מבין מה לעזאזל עשיתי עד גיל 18, למה לא התחלתי לחשוב יותר, למה לא פעלתי יותר, למה לא התבגרתי יותר.

כי אם הייתי עושה את זה אז, אולי עכשיו הייתי מוכן לוותר על הכל. הייתי מספיק בוגר. אבל אני לא. אני תמיד אשאר בפיגור, אני תמיד אפעל מאוחר מדי, אני תמיד אזכר להסתכל למזרח כאשר השמש תשקע.

לאן אני אלך מפה?

אני רק רוצה להיות אתו, להתכרבל אתו, שיעטוף אותי בזרועותיו החסונות ויסתיר אותי מהעולם, מהגיל, מהאחריות שאני אמור לקחת על עצמי.