ישנן פעמים אשר אנשים תופסים לשנייה בזוית עיניהם מראה מרהיב אשר נראה כאשליה וכשהם מיישרים מבט אל התופעה היא כאילו ונעלמה, מעולם לא הייתה.

מנסים נואשות בעיניים מתרוצצות לתפוס את אותו המראה וכשלא מוצאים מוותרים ומשתכנעים שהוא אכן מעולם לא התקיים.

כמו תופעה זו, כך עברו עלי יומיים מקסימים. רק שאני יודע שהם לא היו אשליה, להפך. משהו רב עוצמה אדיר ומדהים. אי אפשר למקד את המחשבות, הן רבות מדי. כשמנסים לחשוב על משהו אחד טוב במיוחד, שמרכז את הכל לכדי סיטואציה אחת, יש כשל מערכות. הדוגמאות רבות מדי.

הייתי אצל בויפרנד.

כשהגעתי לעירו, משום מה, החלטתי שאני מכיר אותה. חשבתי שיהיה נחמד אם אני אלך למקום ההתנדבות שלו ואפתיע אותו. רעיון יפה, הביצוע לא כל כך. כמו שלטון קומוניסטי. רק שבמקום להרוג אנשים שלא מסכימים עם השליט, הלכתי לאיבוד.

הוא הסתפר, אבל זה רק הופך אותו ליותר יפה. פגשנו ידידה. היא גם הסתפרה, יפה לה כך למרות שאני פריק מושבע של שיער ארוך. (אבל לך בויפרנד מתאים קרחת).

בערב הלכנו לפגוש את אחד החברים של בויפרנד, כחלק ממסע ה"הכירו, הנה החבר שלי ואני הכי גאה בו". כשהלכנו בויפרנד שם את השיר שלנו. אחד הזיכרונות שנחקקו. הולכים מחזקי ידיים כשגשם מטפטף אט עלינו, מדי פעם מגניבים נשיקות, והשיר כרקע עם טיפות הגשם.

כשחזרנו עברנו דרך גן, הגשם פסק וראינו קבוצת ערסים. בתור טיפוסי צומי התיישבנו בספסל ממול בכוונה וניסינו למשוך לעצמנו תשומת לב. יש לציין שלא הצלחנו במיוחד. התחבקנו, ליטפנו, והם כלום. חוץ מאחד שאני ובויפרנד החלטנו שהוא הומו. כשהתנשקנו והם גם לא שמו עלינו כבר ממש התרגזנו.

בויפרנד: "הלווו, אנחנו פה!"

קבוצת ערסים: ~נאדה~

בויפרנד: "אוף, למה הם לא מסתכלים עלינו?

            " הלוווווו"

קבוצת ערסים: ~לא מנידה עפעף~

אני: "ממתי להיות הומואים זה בסדר?!

      "משהו דפוק בחבורה הזו."

מאוכזבים מאי התגובה שקיבלנו מהערסים המשכנו בדרכנו הביתה.

בלילה, כשאני עייף, בויפרנד נזכר שאני יצור חי שצריך לישון כדי להמשיך לחיות. אי לכך ובהתאם לזאת, הוא עשה הכל כדי שאני לא ארדם. זה שאני הייתי ער 21 שעות רצוף ואחרי יום של תכנון פרוייקט לא הפריע לו.

בויפרנד: "אתה כל כך חמוד כשאתה ישן."

אני: "כדי שאני אשן, אני צריך גם לישון!"

כשהוא עזב אותי לבסוף, נרדמתי כל כך מהר שאני אפילו לא זוכר זאת.

בבוקר התעוררתי וחכתי כמעט שעה עד שירדתי להתחבק אתו ולישון אתו כפיות. פחדתי שאמו עדיין בבית ולא רציתי שהיא תתפוס אותנו. כשהוא התעורר הוא אמר שאמו ממזמן לא בבית והחל לצחוק עלי שחכתי. כתגובה הוא קיבל אותי בנפילה עליו. התכרבלנו אחד בשני והמשכנו לישון.

כשקמנו הכנו ארוחת בוקר. ואני לא יודע מה אנשים באזור שלו נושמים, אבל זה דופק אותם. בהתחלה חשבתי שזה רק בויפרנד אבל לבסוף התברר לי שזה כולם שם. הם אוכלים בוקר בצהרים, צהרים בערב, ערב בלילה, ולעולם לא תתפוס אותם לא לועסים משהו, או לפחות חושבים על מה לאכול עוד מעט. אכלתי אצלו ביומיים מה שאני אוכל בחודש.

בצהרים, כשהגשם פסק יצאנו מהבית בכוונה להגיע לחנות מסוימת.

אני ובויפרנד החלטנו שבתור זוג אנחנו לא נקנה לאף אחד מאתנו שום דבר. כמובן שכמו כל זוג אנחנו מפרים את ההחלטה הזו על ימין ועל שמאל.

עברנו ליד החנות שפעם שעברה בויפרנד קנה לי את הבובה ממולאת הממתקים של סנטה. נכנסו, כי יש שם סנטה. התחלתי להסתובב מוקסם מהסנטיות המופלאה של המקום כשאני אוגר אצלי דברים לקנות. כשהסכום הגיע לשלוש ספרות בויפרד נעץ בי מבט ואמר שהוא לא מרשה לי לקנות את הכל, רק דבר אחד. אז קניתי גרב מלאה ממתקים. עכשיו אני מבין גם למה סנטה כ"כ שמן. כי אין דבר כזה לקנות דברים של סנטה בלי שוקולדים. וחבל כי אני ממש רוצה דברים של סנטה ואני רק משמין מהדברים שדוחפים פנימה.

נו, אבל זה טעים ובסוף יש גרב.

כשיצאנו מהחנות הלכנו ואכלנו גלידה, כי רציתי. מזמן לא אכלתי גלידת רום צימוקים וזו הגלידה האהובה עלי. היה טעים. אני אוהב אוכל. חבל שהוא בא עם שומנים.

כשישבנו ונהנו מהגלידה שמענו סירנה, שעברה לידנו וממש הכאיבה לנו באוזן. משאית מכבי אש. אחריה היו עוד שלוש מכבי אש, ניידת משטרה ואמבולנס. הם עצרו במורד הרחוב. לכן כמו כל ישראלי טוב, הלכנו לבדוק מה קרה. לא מצאנו כלום. אז הגעתי למסקנה שפשוט מאוד זקנה אחת הייתה לחוצה שהחתול שלה נתקע על עץ גבוהה.

שהיינו שוב בבית אמרתי לבויפרנד שאני חייב להתחיל לכתוב את הדברים, כי לבסוף כשאני אגיע לכתוב את הפוסט אני לא אזכר בכלום כי אני סנילי.

אני: "אז מה אמרתי לך שאני רוצה שיהיה בבלוג?"

בויפרנד: "..."

אני: "..."

בויפרנד: ~פרצוף מחוייך~

אני: "גרייט" -.-

לפני שעליתי על האוטובוס הביתה, אני ובויפרנד עמדו מתחת לבניין שלו מנסים לעצור את הזמן, שהתנגד לנו בהצלחה מרובה. בויפרנד מוכשרון שם שוב שיר בשביל האווירה.

. When you gone- Avril Lavinge

כתגובה התחלתי לבכות כמו הומו שמת לו הכלב. כתגובה לבכי שלי בויפרנד התחיל גם לייבב ואמר לי להפסיק כי אני גורם לו לבכות.

כשעכשיו חושבים על זה, יצאנו הומואים.

כשעליתי על האוטובוס הגשם פסק. כל הדרך לא ירדה אפילו טיפה אחת, חשבתי שזה בגלל שסנטה הביא לנו את הגשם כי רצינו להתנשק הגשם.

כשעמדתי לרדת בתחנה שלי, והחל מבול, הבנתי ששום סנטה ושום נעליים. האלוהות הנשגבת רק רצתה לצחוק עלי.

אבל מה שהכי מגניב- הצלצול של בויפרנד הוא השיר של שאלתיאל קוואק^^

נ.ב

אני כבר הרבה זמן חושב על זה, ומתבאס מחדש. למה אף פעם לא מצטטים אותי? מה אני לא מצחיק מספיק?

מעפנים. אם המצב ימשיך כך אני אפתח לעצמי עוד משתמש ואשלח את עצמי לציטוטים. העיקר שאני אהיה מרוצה.