אתמול מכרה שלי, שלא ראיתי קרוב לשלוש חודשיים נחתה אצלי בבית.

אני פונה אליה כמכרה מאחר והיינו חברים, פעם. אז נהפכנו לידידים, ואז הקשר נותק כמעט ולגמרי כי היא בחרה בכך.

היא חברת ילדות שלי, אני מכירה אותה מגיל 4 והמשפחות שלנו תמיד ראו בנו בני משפחה.

הייתי קצת בשוק כשהיא באה אבל התברר לי שהיא דברה עם התאומות שלי והן החליטו להיפגש כי מזמן ולא נפגשנו.

ברוב טיפשותי, חשבתי שאני משתייך לחבורה הזו. כששאלתי אם יוצאים בערב המכרה הסתכלה עלי במבט מבולבל ואמרה שהבנות יוצאות. אני לא בת. מאוכזב, פגוע, קצת בשוק, יצאתי מהחדר של אחותי.

אז היא באה ואמרה לי שהיא מצטערת ואם אני רוצה לבוא אז היא תשמח. האחיות שלי דברו אתה לבטח.

אני שונא לצאת עם אנשים שיוצאים אתי למטרות צדקה ולא באמת רוצים אותי שם.

קבעתי עם ידידה שלי, שהיא גם חברה של האחיות. די טבעי האמת, רוב החברים שלנו הם משותפים.

מתברר שהיא גם הצטרפה ליציאת הבנות.

היא שכנעה אותי להצטרף אז התלבשתי ויצאתי עם הבנות. הן לא הראו שהן לא נהנות אתי, האמת היא שהן מאוד נהנו. אבל בכל זאת, היא לא רצתה אותי שם.

החלטנו ללכת לסבא וסבתא כי מזמן לא היינו אצלהם, והם בטח ישמחו לראות את אותה המכרה.

כשהתקשרתי אליהם השיחה הלכה כך בערך:

סבא:" הלו?"

אני: "סבא? זה דאם דאם. אנחנו יכולים לבוא אליכם עכשיו?"

סבא: "מה?"

אני: "אנחנו יכולים לבוא אליכם עכשיו?"

סבא: "מה?"

אני: "תביא את סבתא"    -.-

סבתא: "הלו?"

אני: "סבתא, זה דאם דאם, אנחנו יכולים לבוא עכשיו?"

סבתא: "בטח!"

דאם דאם: "אוקי אז-"

סבתא: ~ניתוק~

אני: "סבתא....?"

טלפון: "ביפ ביפ ביפ"

כשנכנסו אליהם הם התלהבו יותר מהחברה מאשר מאתנו. ששאלתי למה, סבתא ענתה שאותי היא רואה כל הזמן.

סבתא שאלה אם אני רוצה לאכול משהו קל, אז אמרתי כן. כשהיא הגישה שוקולדים, ביסקווטים, עוגה, וופלים, גליליות, בורקסים ובאתי לאכול היא הסתכלה עלי במבט שואל.

אני: "מה?"

סבתא: "לא אמרת שאתה רוצה לאכול משהו?"

אני: "כן..."

סבתא: "נו אז אני מחממת לך מרק עוף ופלפל ממולא."

אני: oO

      "אמרתי משהו קל סבתא, קל!"

סבתא: "נו?! זה קל!"

אני: "אז מה זה פה על השולחן?"

סבתא: "מה? זה?

~מצביע על השולחן מלא האוכל~

         "זה סתם"

אני: "זה סתם משמין"   -.-

סבתא: "נו מה אתה מעדיף, שאני אשמין מזה?!"

לאחר שאכלתי, שבעתי, התפוצצתי והשמנתי, יצאנו.

כשבדיוק נכנסו לבית קפה בויפרנד התקשר ויותר משמחתי לברוח החוצה. אף על פי שהיה לי קר כי השארתי את המעיל הצעיף והכובע על הכיסא, רציתי לשמוע את קולו. רציתי להגיד לו שאני אוהב אותו. הייתי צריך לדבר אתו כדי להרגיש טוב, כי בזמן האחרון אני מרגיש לא בסדר. מעורער, מטומטם, נאיבי, אידיוט. אני לא חושב מספיק, אני לא חושב עד הסוף, אני לא חושב על התמונה הכללית, אני מפגר.

כשסיימנו את השיחה נכנסתי לבית קפה וראיתי שהמוקה שהזמנתי כבר הייתה במקומי, קרה. שתיתי אותה כי לא הרגשתי טוב וניסיתי לאכול חתיכה מהעוגה שאחותי הזמינה ולא רצתה.

אני לא יודע אם זה היה האוכל או המצב הנפשי שלי, אבל אחרי 10 ד' לא יכולתי יותר והלכתי להקיא.

מזמן לא הקאתי. כמו שזה נראה לי טבעי, זה נראה לי הכי לא טבעי בעולם. נשארתי בשירותים עד שנרגעתי וחזרתי לשולחן. כביתי, לא השתתפתי בשיחה ורק חיכיתי לצאת מהמקום. כשיצאנו שאלתי לאן הולכים והתברר שאלינו הביתה. בדרך המכרה עזבה אותנו ואז אסקלפיוס התקשר, והוא היה בטוח שאני שיכור. אני לא הייתי שיכור, אני התנהגתי כמו שאני תמיד מתנהג.

אני והחברה ראינו חתול אז התחלנו לרדוף אחריו. הוא היה חמוד.

בבית ראינו את צ'אק ולארי.

כשהוא הסתיים היה 2 וחצי. שאלתי את עצמי אם להתקשר לבויפרנד והגעתי למסקנה שאני אפריע לו. אם הוא עם חברים שלו, אז אני מציק, ואם הוא ישן, אז לא רק שאני מציק אלא שאני גם מעיר אותו. אז לא התקשרתי.

מתישהו הלכתי לישון.

היה לי סיוט. מזמן לא היה לי סיוט, אני לא איש של סיוטים. אבל אומרים שחלומות זה משהו עם התת מודע לא? אז התת מודע שלי עסוק באידיוטיזם שלי.

אני לא זוכר בדיוק את החלום, אני אבל זוכר שהייתה תקלה ביני לבין מישהו. אי הבנה, אני לא הבנתי לגמרי אותו כי לא חשבתי מספיק, הוא התרגז והחליט לרצוח אותי. ברחתי ממנו וביקשתי שהמשפחה שלי תחביא אותי, מה שעבד למשך זמן קצר אבל אח"כ הוא בא עם 7 חברים שלו והם באו להרוג אותי.

אני זוכר שברחתי, ואז זרק עלי סכין והוא פגע בי באשכים.

אז התעוררתי. אבל אני יודע שהבחור הזה היה מבתר אותי לחתיכות קטנות אם לא הייתי מתעורר.