קטעי מכללה:
אתמול קיבלנו חזרה מבחנים במכניקה טכנית. קיבלתי 80. סטייה די גדולה מהמאיות שלי. אבל אני צנוע, אז רק נחרתי בבוז והמשכתי לראות על מה הורידו לי. ירד לי סעיף שלם, שהתברר שהמרצה בכלל לא לימד אותנו.
הכיתה התחילה לצעוק עליו, ודרשה שיבטל את הסעיף. הוא דחה את הדרישה והחל לפתור את המבחן.
ניסיתי להיות הגיוני ולשבת בשקט ולא לפתוח את הפה שלי, במיוחד שהכיתה מרגיזה את המרצה.
אבל פשוט לא ניחנתי בפה שתקני.
התפרצתי והתחלתי לצעוק, בדיוק שכל הכיתה שתקה. הם התחילו לעודד אותי ולהגיד שאני צודק.
המרצה מנגד אמר שזה אינו משנה כי היחס שלי בכיתה ישאר זהה. כלומר הפערים ביני לבין הציונים האחרים ישאר זהה. אבל למה זה אמור להזיז לי? אני מעדיף שיהיה לי מאה, ולבא אחרי יהיה 90 כשיישאר 10 נק' הבדל בנינו. הוא התרגז, אני התרגזתי יותר, היו צעקות, אני צווחתי.
בין צעקה לצעקה הוא כנראה חשב קצת ואז אמר: "אז מה? אתם מעדיפים שאני לא אלמד אותכם עכשיו את הסעיף?"
עניתי: "נורא חכם להביא תרופה לאיש מת!".
באותה הרגע כל הכיתה סתמה את הפה, ועיני המרצה נפערו. אט אט פיו נפתח והוא התחיל לשאוג מצחוק.
מה החמור הזה צוחק?! שיביא לי את ה20 נקודות שלי!
לבסוף הוחלט על מועד ב'. מעצבן.
היום בתחילת שיעור תרמודינמיקה ניגשתי למרצה והבאתי לו שוקולד. בזמן האחרון אני אוכל הרבה כאלה, זה טעים.
במהלך השיעור, כשהיינו צריכים לחשב משהו בטבלה, ראיתי שפרמטר מסוים אינו קיים. כששאלתי את המרצה אם יש לשים קו על המיקום שלו בטבלה הוא ענה שלא.
~שניה לאחר מכן~
מרצה: "וכמו שאתם רואים, אז אס לא נמצא בדיאגרמה לכן יש לשים קו בטבלה."
בהפסקה, כשיש לנו עוד שיעור עם המרצה פגשתי אותו בדרך וכיתה ושאלתי אותו אם אנחנו לומדים עכשיו או שלא, כי אני תמיד שואל אותו את זה.
מרצה: "מה זה משנה לך? בין כה אתה כל הזמן רק ישן אצלי בכיתה. או קורא, או שומע מוזיקה, או מבלבל לי את השכל."
אני: "אז לומדים עכשיו או לא?"
מרצה: ~חושב~
"יש לך עוד שוקולדים?"
אני: "כן..."
מרצה: "אז תביא לי." (^^)
אני: -.-"
באותו השיעור המרצה עמד מולי והרצה. אני בינתיים החתי את הרגליים שלי על הבמה שהמרצה עמד עליה והרגשתי משהו רך עם הרגל אז המשכתי לדרוך עליו.
זה היה נחמד עד שהמרצה הפסיק את ההרצאה, הוריד את הראש אלי ואמר: "אתה מוכן בבקשה להפסיק לדרוך עלי?"
ועכשיו, לאהובתי המרצה לאלקטרוניקה.
אתמול היה דיון בכיתה בנוגע אליה.
סטודנט: "הלוואי והיא תהייה חולה"
סטודנט אחר: "כן, שלא תבוא מחר"
וכך שאר הכיתה.
אני: "למה אתם רעים?! תעזבו אותה. שתהיה בריאה.
"רק לא ביום שני."
רואים? השתנתי.
היום בסיום השיעור השלישי מתוך החמש היא נעצרה התרוממה מהשולחן, החלה לארוז את התיק שלה ואמרה שאנחנו לא מספיקים את החומר ולכן אנחנו נצטרך להשלים לבד כי היא לא תלמד. היא הולכת.
עכשיו, אני מנסה כמה שיותר לא לריב אתה, אז לא הערתי לה על כך שיש לנו עוד שעתיים אתה, אני בעד שיבטלו לנו אותם. אבל אני כן הערתי לה בנוגע למשהו אחר.
אני: "אם אנחנו לא הכיתה הראשונה שאת לא מספיקה אתה את החומר אז אולי זה לא אנחנו-" ואז השתתקתי.
מרצה: "-אולי זאת אני אתה מתכוון."
אני: "את אמרת, לא אני."
כשהיא יצאה מהכיתה, לא היה יצור מאושר ממנה.
הגעתי למסקנה שאני מזדקן:
א) אני סנילי.
ב) אני מקלל ביידיש.
ג) יש לי כאב גב תמידי.
ד) אני סנילי.
ה) תמיד קר לי.
ו) אני אוהב בגדים של זקנים.
ז) אני אוהב כלבים של זקנים.
ובעיקרון, אני אהיה הכי מאושר בעולם כשאני אהיה זקן. הבעיה שאני רוצה להיות זקן כשאני אהיה זקן ולא עכשיו זקן. ועכשיו אני מזדקן. עוד מעט בויפרנד יוציא אותי החוצה לטיולים, כמו שמוציאים אנשים זקנים וכלבים לטיולים.
וזה שאני סנילי כבר אמרתי?
שברתי עכשיו את המשקפיים לשתיים.
בו זמנית גם הרה וגם טלי אמרו לי "יופי גאון...."
זה קטע כזה של בנות?
והיה לי עוד דברים לכתוב, אבל שכחתי מהם.
כמו שאתם רואים יש עיצוב חדש, של מעצבת העל שלי פום פום מותק שלי ו... בשל טעות טכנית אין ג' בחתימה אז תוסיפו אתם.
זה אמור להיות "נפל בורג, אבל תקעתי מסמר." ניסוח שלי אגב. נו כי אני מפגר.
עריכה (המעצבת): הנה, מיהרתי להכין חתימה חדשה ומוצלחת יותר, אתה לא מפגר לוצי, שמטת אות, המקלדת אנטישמית! (ולי לא נפל אסימון)