אתמול אחרי שהתארגנתי למכללה ירדתי שתי קומות, אספתי את העיתון ועליתי קומה לסלון. ישבתי בו וקראתי את כולו כאשר אני לא מבין למה אחותי לא יורדת. כשראיתי שאנו מאחרים עליתי שלוש קומות לחדר שלה. כשנכנסתי לחדר היא הוציאה את הראש שלה מבעד הפוך ושאלה אותי בערפול חושים אם באתי למחשב.

אני: "לא, אבל את לא חושבת לבוא למכללה היום?"

היא: "אני כן, אבל עכשיו?"

אני: "אז מתי?"

היא: "מה השעה?"

אני: "7:40"

היא: "אז עכשיו למכללה?"

אני: "לא, אז מחר?!"

היא: "מה אתה רוצה?"

אני: "היינו אמורים לצאת לפני 40 דקות."

~היא מזנקת מהמיטה~

היא: "אז למה לא אמרת ש7:40?! אידיוט!"

אני: ~בשוק~

היא: "עוף, אני צריכה להתלבש!"

הגענו למכללה באיחור של שיעור, כשנכנסו המרצה הסתכל עלי במבט של 'תודה-רבה-שגם-החלטת-לקום-בבוקר-ולבוא-ללימודים'.

"אחותי אשמה" והתיישבתי.

זה שיושב לידי: "אתה מודע לכך שהתבטלו לנו 5 שעות אלקטרוניקה כי היא החליטה שהיא לא רוצה ללמד אותך... נו."

אני: "לא".

אוף. סתם קמתי בבוקר ונסעתי למכללה. כלומר זה מחמיא לי שהמרצה לאלקטרוניקה החליטה שהבוז הרב שאני חש לה גרם לה לחזור הביתה ולגדל את הילדים שיאהבו את המבוגרים, אבל היא לא יכלה למשל להודיע מראש?!

ועוד אומרים לי שאני חוצפן!

אחרי שעה וחצי, שבהם נחתי כי אמרתי לעצמי 'וואי השולחן נראה כמו הכרית הכי נוחה בעולם' נסעתי לעיר. הצלחתי לשכנע את אחותי לקחת אותי ללמון גראס, כי ממזמן לא הייתי שם.

כשנכנסו אמרתי שלום למלצרים שאני מכיר, וגם שלום לחדשים. כי אני לא סנוב. מנהלת הסניף באה והתיישבה לדבר אתי ועם אחותי עד שהביאו לנו את האוכל. היא נחמדה. היא גם הכירה לי את שאר הצוות ואמרה להם שהם צריכים להיזהר ממני כי אני אוהב להתקיל את המלצרים החדשים בנוגע למנות התפריט. אשמתי שהם לא יודעים מה זה כל מנה? לא.

במהלך הארוחה, כשאני ישוב לשולחן הקבוע שלי שנמצא ליד חלון הראווה ראיתי אישה שבאה לבדוק את תעודת הכשרות של המקום (נו כן, גם אני חוטא ואוכל במקומות כשרים). כשהסתכלתי על התעודה צחקתי. לא היה אפשר לטעות ולחשוב שאיזה חילוני כתב אותה. במקום 'למון גראס' היה כתוב 'לימון גרייס'. עכשיו אני יושב ותוהה לעצמי, עד כמה קשה לקחת תפריט ולהעתיק את שם המקום?

מלבד קטע זה, היה עוד משהו חדש שאהבתי במקום. מלצר. שאת שמו שכחתי. הוא בהה בי כל השהות שלי שם, וניגש יותר מדי פעמים לשאול אם אנו זקוקים למשהו. עשיתי לו את מבחן הגיישה, כדי לוודא שהוא באמת בוהה בי.

כשהוא אסף את הצלחות מהשולחן שמאחורי אחותי הרמתי את עיני, הסתכלתי עליו והורדתי במהרה. כתגובה שמעתי את הכלים מחליקים על המגש וכוס מתנפצת על הרצפה. ותודה על הסרט שלימד אותי זאת. אני צריך לקחת לשם את בויפרנד, כי זו המסעדה האהובה עלי.

(וזה יקרה, השישי. כי הוא בא. לשישבת. כי יש לנו חודש. ואנחנו נשחק כל הלילה ברידג' כמו זוג זקנות. או משהו בסגנון.)

כשיצאנו מהמסעדה הלכנו לחפש לי זוג מגפיים, כי שלי כבר זקנות כמוני. ראיתי זוג שממש אהבתי, והלכתי לברר כמה הוא עולה. כששאלתי את המוכר אם יש לו במידה 43 בצבע שחור הוא אמר שלא. כששאלתי אם יש במידה 44 הוא אמר שכן, אבל אין טעם להביא לי כי זה יהיה גדול עלי.

זה רק אני או שהמוכר הזה דפוק? לא לימדו אותו שמטרתו היא למכור ולא לסלק קליינטים?

היום פגשתי את עוגיפלצת. אני מת עליה. היא כזו חמודה ומגניבה ויש לה פינת יצירה שהיא הביאה אתה היום כדי שאני אוכל לכתוב מכתב אוהבים לבויפרנד. היא וחברתה שבאה הסתכלו על העבודה הגמורה ואמרו פה אחד שדבר כזה הן לעולם לא היו מקבלות מהחבר שלהן. טוב אשמתי שסטרייטים הם סטרייטים?!

עוגיפלצת גם אוהבת אותי מאוד מאוד. אז היא הביאה לי כובע של סנטה, ובובה של איש שלג מחופש לסנטה שאני אוכל לתלות על התיק שלי.

אז...

בויפרנד, תזהר. היא מתחילה להתחרות בך.

בנוגע לזיקנה שלי,

אז היא לא נפסקת.

כל יום ויום אני הולך ונהיה זקן יותר ויותר. זה נורא.

הרי ברור לכולם שהומואים מתים בגיל 30. עוד 10 יום ישארו לי 11 שנה של הומו זקן. אני לא רוצה להיות הומו זקן.

מה לעזאזל אני אספיק לעשות בתור הומו צעיר? אוף.

בויפרנד, תכין את כיסא הגלגלים שלי ואת הפיליפיני.

לאור זיקנתי המתפתחת אמרתי לכל האלים להגיע לת"א. זה יקרה ביום ראשון הקרוב, יהיה מגניב.

גם מתברר שאני כבר לא כזה בודד. יש בערך 25 אנשים שאמורים להגיע, אני מקווה שלפחות מחיצתם יבואו.

הבעיה הכי גדולה שלי בנוגע לזה- לא כולם מאוללים. עכשיו, מאיפה אני אפליץ עוד שמות של אלים?!