אני בדיכאון.

אני יודע את זה, כי אני מכיר את זה. אני יודע את זה, כי אני הייתי במצב כזה. אני יודע את זה, כי שום דבר לא מוציא אותי מזה.

מה שכן, אני לא יודע מה הכניס אותי לזה. אני לא בטוח אם זה היה דבר אחד או פשוט ערבוב של הכל. ויש סיבות, רבות. אך אף אחת מהן לא הכניסה אותי למצב הזה בנפרד, אולי משהו בתת מודע שלי פשוט אסף את כולם למעין מתקפה אחת שהפילה אותי. אני לא מסוגל לחשוב על משהו אחד, זה חייב להיות אוסף של מספר סיבות.

בנוגע ליומלדת שלי. אני מבין שזה גיבוב של שטויות, הרעיון שאני זקן. מה שכן אולי אני התעלמתי מהסיבה האמיתית שהיומלדת שלי משרה עלי מלנכוליה. הסיבה האמיתית היא העובדה שאין לי עם מי לחגוג. דבר לא השתנה מהשנה שעברה, אני עדיין בודד.

מה שהכי נורא אבל, זאת הקיצוניות של הכל. כי אני לא באמת בודד, אני מוקף אנשים. אני מוקף באנשים שאוהבים אותי ומוכנים להיות שם כשאני אחוש שאני זקוק להם. האלים.

אבל הם רחוקים.

הם קיימים, הם ממשיים, אבל הם לא פה. הם לא יכולים להיות פה אף על פי שהם רוצים. בראשון קראתי לכולם לבוא לת"א כדי לחגוג לי יום הולדת, אך בעצם זה היה רק תירוץ. פשוט רציתי לראות את כולם, הייתי צריך לראות את כולם. לא כולם באו, אבל זה לא משנה. הייתי מאושר באותו היום, ואחריו.

אבל ככל שהשבוע המשיך, והאלים נשארו מאחור הבנתי עד כמה המצב שלי לא השתנה, עד כמה אני כן בודד. לא הייתה שום סיבה לגרור שוב את האלים אלי, ואולי הם אפילו לא היו מסכימים כי זה היה מגוחך.

כך נוצר המצב שאתמול כל מה שעשיתי היה להיות לבד, בקור, בחושך, עם הפולניות שלי. חגיגה מושלמת.

היו נקודות אור, כמו למשל אסמסים מהרה. הו, כמה אני אוהב אותה. אני לא חושב שהיא מבינה עד כמה היא חשובה לי, עד כמה המעמד שלי בעיני בלתי מעורער. אם אי פעם אני אחליט לשלול את האלולה מאל כלשהו בשל אכזבתי ממנו, היא לא תהיה כזו. היא חזקה, אייתנה, בלתי מעורערת, חסינה.

האסמסים שלה הם היחידים שאני שומר.

מלבדה גם אכילס התקשר. אבל מאוחר בלילה, כשהייתי מדוכא באופן טוטאלי ובערך מה שעשיתי זה לנפנף אותו למרות שכל מה שהוא רצה זה לאחל לי מזלט.

רבתי גם עם בויפרנד. אני לא אבוא ואגיד שזו הייתה טעות, מאחר וניתוק בפרצוף של אדם כלשהו לא יכולה להיות טעות אלא מחשבה מחושבת מראש. לא כל כך מראש, חסרת חשיבה מקדימה, אבל בכל זאת לא טעות. הכוונה היא שזה לא נעשה בתמימות. אני כן מצטער על זה, כי הוא לא היה ראוי ליחס שלי אבל אני הייתי תקוע יותר מדי בדיכאון. הוא רק רצה לעזור לי ואני לא נתתי לו. התנהגתי כמו ילד קטן עד שלבסוף הוא אמר לי שאני קוטר, ואז ניתקתי לו. למרות שאני כן קיטרתי. אני כל הזמן מקטר.

הוא אמר את זה בתמימות, אני זה שהפך את זה לסיפור גדול. שנינו הפסדנו מכך ובכינו אחד לשני על כך ולבסוף יישרנו את ההדורים, אבל אני נשארתי אותו אידיוט.

ה"חברים" שלי שלא מהבלוג לא התקשרו בכלל, הם לא זכרו.

בניהם גם טלי לא, אבל אני לא יודע איך לגשת לזה. היא בדיוק התגייסה, אולי היא שכחה? למרות שאני בספק אם לא היה לה זמן לשלוח איזה אסמס או משהו. אני אראה כשהיא תחזור הביתה. אולי בעוד כמה חודשים היא תזכר בי.

היחסים בנינו כבר לא מה שהיו. הבנתי זאת לפני שבועיים לערך, כשנסענו רק שנינו וניסיתי לספר לה על היחסים שלי עם בויפרנד, וחששות ודברים בנושא. היא לא התייחסה. לא כמו שהיא הייתה יכולה. היא אמרה מילה וחצי לכיווני וחזרה לדבר עליה ועל האין- בעיות שלה במערכת היחסים המושלמת שלה.

מתישהו היא ירדה לי על הקול, כשהיא יודעת שזה הדבר שהכי פוגע בי. באותו הרגע הודעתי לה שאני לא מדבר אתה יותר, כי היא באמת פגעה בי. (למרות שאני חושב, ומאמין שהיא אמרה את זה בתור בדיחה, אבל בכל זאת, זה פוגע.)

כעבור רגע היא המשיכה לדבר, כך שנסענו איזה רבע שעה כשרק היא מדברת. היא בכלל לא שמה לב שאני לא מדבר אתה, היא לא שמה לב אלי. היא רק שמחה שאני שם, אתה, מקשיב. נמאס לי להקשיב, ניסיתי גם לדבר אבל שוב זה חזר כבומרנג לחיים שלה. הפסקתי. הפסקתי לדבר על החיים שלי אתה.

איבדתי את החבר הכי טוב שלי, זה שידע עלי הכל, זה שסיפרתי לו הכל, הדבר הכי קרוב אלי. והיא בכלל לא מודעת לכך.

אתמול אפרודיטה הוציאה אותי מהביתה, כי זאת הייתה היומלדת שלי. לא ממש רציתי לצאת, אבל היא הכריחה. הלכנו לבית קפה והוצאתי את יגוני על אוכל. במהלך השהות שלנו היא אמרה לי שאני כבר לא מדבר, לא כמו שהייתי מדבר. אז שמתי לב לזה. אני באמת כבר לא מדבר. אין לי עם מי.

יש לי את בויפרנד, אבל עם מי אני יכול לדבר עליו? בנוגע אליו? על החששות שלי? אתו? לא.

אני לא יכול. אין לי למי לפנות. אין לי כבר את היצור הזה שאני מכיר כבר שנים ומרגיש אתו הכי נח בעולם. זה שיודע את הכל, זה שמכיר אותי. זה שאני מתעלם מהפגמים הרבים שלו רק על מנת שהוא יישאר אותו דבר קרוב.

עכשיו כבר אין דבר כזה.

ואולי בגלל זה אני בדיכאון.

כל קשר שלי עם המציאות התנתק. לאף אחד כבר לא אכפת ממני.

רק למי שקורא פה. כי פה אין לכם את הזכות להשתיק אותי, כי אתם לא יכולים לסובב את השיחה לכיוונכם, כי זה בעל כורחכם.

השאלה הגדולה היא, האם באמת כל כך אכפת לכם ממני או שפשוט אני נמצא במקריות באותם המקומות שאתם שוהים בהם.