הזמנתי.
ביטלו, תירצו ולא הגיעו.
רק לאחת, לאפרודיטה, אמרתי שכבר אין טעם שתבוא. כולם כבר ביטלו לי.
לא יכולים, לא בא להם, צבא, מחכים למשיח.
ובכל זאת אנשים באו. לא הרבה, קצת. התכנון היה לתשע וחצי עם הרעיון שאנשים יאחרו.
משום מה בתשע כבר היו אצלי אנשים. היו אצלי אנשים שהבית עדיין לא נקי, ואני בלחץ כי עוד לא התקלחתי ולא סידרתי את החדר שלי.
האחיות שלי לא נקפו אצבע, הן שיחקו במחשב, ראו טלוויזיה, ישנו. אני עשיתי הכל. אני התרוצצתי בכל הבית. לפחות שרפתי קלוריה.
כשהמקדימים הגיעו הושבתי אותם בסלון עם טלוויזיה ואוכל. כמו שעושים עם ילדים קטנים.
עפתי לקומה מעל והמשכתי בניקיונות שלי. אחרי שעה סיימתי לנקות ולסדר חלקית את החדר שלי. אנשים המשיכו להגיע ואחותי עשתה טובה וירדה לשעשע אותם, אורחיה גם הם.
התקלחתי והצטרפתי אליהם כאשר שכל מי שחסר זה בויפרנד.
אני שונא שזה קורה. תמיד אני זה שמתכנן, תמיד אני זה שמבצע הכל, תמיד זה אני שצריך לנקות, לסדר, לקנות, להכין. הן לא לוקחות אחריות, מראש. הן לא רוצות כאב ראש. הן באות אחר כך, שהאורחים כבר שם. יושבות, צוחקות, נהנות, אוכלות את אוכל שאני קניתי בכספי שלי.
אני תמיד שוכח שזה לא רק לי, אלא לשלושתנו והן פשוט לא עושות כלום. אבל ניחא.
כשבויפרנד הגיע לעיר הלכתי והבאתי אותו הביתה. הכרתי לו את כולם וחכנו לעוד חבר שיבוא כדי שיהיה לנו מספיק מכוניות לכולם. נסענו להוטרס, מאכזב. מגעיל והתצוגה של הבנות כלל לא גדולה.
יצאנו משם והלכנו לבורגוס. כשאר נתניה.
כשסיימנו חזרנו הביתה ונפרדנו מכמה אנשים וכל מי שנשאר היו ידידה שלי ובויפרנד. חזרנו לסלון וישבנו קצת. אמא התעוררה וירדה.
אני שונא שגם זה קורה. היא תמיד עושה את זה, באים אורחים אלי והיא מצרפת את עצמה.
סליחה אבל הם חברים שלך או שלי?
עליתי עם בויפרנד לחדר שלי והפעלנו סרט. לא יכלנו לעשות כלום מפחד שמישהו יכנס, במיוחד אמא.
כששמעתי שהיא הלכה לישון התנפלתי על בויפרנד.
היה חם.
היה שקט.
אז אחותי נכנסה.
אם עד עכשיו היא רק שקלה את העניין שאני הומו, אז הסיטואציה הותירה אותה ללא ספק. אי אפשר לפרש זאת אחרת.
אני עם בחור במיטה, מכוסה בשמיכה. ומזל שהשמיכה הייתה בהישג יד.
בבוקר, אבא נכנס לחדר. כמו כל פעם, פשוט נמצא על המחשב.
אני שונא את החדר.
אני שונא את העובדה שהמחשב המשפחתי נמצא בחדר שלי ואין לי פרטיות בכלל.
רבתי עם אבא. אמרתי לו שיוצא את המחשב מהחדר שלי. ושיוצא את המחשב מהחדר שלי ולא את החדר שלי מהמחשב (תחשבו על זה).
הוא לא ענה.
אין איפה לשים את המחשב, אני נדפק. אני זה נפגע. לי אין פרטיות. אני זה שלא יכול להביא אנשים לישון אתי.
אני לא אוהב להיות בבית.
הודעתי לבויפרנד. הדיאטה שלי לא מראה תוצאות מספיק מהר. ממחר אני חוזר ל"דיאטה". אני צריך להוריד 10 קילו.
אפרודיטה אמרה לי היום שאני ביץ', ואנשים שונאים את זה. הם מתרחקים.
היא לא מבינה. ואני כבר כתבתי את זה.
אני לא רע, אני רשע. אני לא רואה את העולם כמו שרוב האנשים רואים. מה שמבדר אותי לא בהכרח מבדר אחרים.
אני לא רוצה לפגוע באנשים, אני רוצה לשעשע את עצמי ואותם בדרך.
הרוב לא מבינים את זה. בויפרנד מבין. בויפרנד גם כזה.
אז כן, אולי, אני ביץ'.
אבל ביצ'ים שולטים בעולם.
זה סך הכל עוד סוג של הומור. לא כולם מבינים, לא כולם רוצים להבין,
אבל אם אני אומר במפורשות שזה לא כדי לפגוע באדם, שיקבל זאת.
כל העניין של העלבה, הוא עניין של בחירה. אפשר לבחור להיעלב ואפשר שלא. זה כ-זה קל ושלא יזבלו לכם בשכל.
ה"ביצ'יות" הזו היא חלק מהאישיות שלי. ככה גדלתי. לתוך זה גדלתי. כמו כל דבר אחר שבי.
אני לא יכול לבטל את החלק הזה. לשלול אותו יהיה שווה לשלילת כולי.
וכל עוד יש אנשים שמבינים את זה, כל עוד יש אנשים שנהנים מאותו סוג של הומור, ניתן להניח שזה לא הכל בראש שלי. שעדין לא צריך לזרוק אותי למוסד סגור.
לפני מספר ימים העברתי זקן את הכביש. מעולם לא חשבתי שזה יקרה לי, קלישאה כזו. אבל חציתי אתו את הכביש כשאני מחזיק לו את השקיות וביד השנייה את ידו. עד ביתו. הוא רצה להביא לי כסף, צחקתי בנימוס והלכתי.
כשמסתכלים על דבר כזה עוד אפשר לטעות ולחשוב שאני איש טוב.
הכל תלוי בנקודה ההשקפה שלכם.
תגידו, בגדול, כדור הארץ לא מתחמם?
אז איך לעזאזל העובדה הזו מסתדרת עם העובדה שככל שהימים עוברים אני קופא ויותר ויותר?!
באחד מהשיעורים שלנו במכללה בחנו את העוצמה הצבאית של צה"ל.
אחד מהכיתה תהה אם יש לישראל צוללת גרעינית.
אני: "כן, בטח! בחיל האוויר."
הוא: "באמת?"
אני:" כן."
ידידה: "מה אתה אידיוט?! איך צוללת בחיל האוויר?!"
אז עליתי על משהו. זה לא שאני חכם, זה שאני חכם ביחס לכיתה. זו לא כזו חוכמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy