בויפרנד אסר עלי דיאטה קיצונית.

באחת הפעמים שדיברנו הוא אמר לי שנפלתי. שבגלל שנפלתי נהייתי אנורקסי בולמי.

מעולם לא ראיתי את זה כך. אני עדיין לא חושב שזה כך.

אני לא נפלתי לזה, אני נכנסתי לזה מרצון כי אני שמן.

מה שכן, אני טעיתי. אני לא שולט בזה במיוחד. אולי אז, בהתחלה, אבל לא כעת.

עכשיו אני רואה את ההשלכות של הכל. אני עדיין לא רואה את עצמי רזה, אני לא חושב שאני אי פעם אצליח לראות את עצמי רזה. יותר מכך, אני רואה את עצמי שמן.

זה דבר נורא. פעם לא הבנתי את הרעיון הזה שאנורקסיה זו מחלה נפשית, ובין הקשות שבניהן. עכשיו אני מבין. אני לא יכול לראות את עצמי במראה בלי לעקם את הפרצוף ולחשוב שאני שמן.

אפילו אם יש נקודות אור, אפילו אם יש בי דברים שאני אוהב, אני עדיין שמן. לא מושלם, לא טוב מספיק.

אני לא יודע מה אני לא סובל יותר; את זה שאני מאמין שאני שמן, או את זה שאני יודע שאני דפוק בשכל, שאני לעולם לא אוכל לחשוב בצורה ישרה אלא אם כן אני אעבור משהו. אבל אני לא רוצה טיפול, אין בשביל מה. אני עדיין לא בטוח שאני באמת זקוק לעזרה כזו, אני עדיין "שולט" בעצמי.

זכות הבחירה אצלי עדיין קיימת, אני עדיין יכול לבחור לאכול או לאכול ולהקיא.

אבל תחושת הגועל שבאה אחר כך, תחושת האשמה, זה משהו שמייסר אותי.

זה משהו שאני המצאתי בראש שלי. ברור לכולם שאני לא שמן. אולי אני לא רזה אבל שמן אני גם לא.

למה אני לא מסוגל לראות את זה? אני עד כדי כך עיוור?

אני לא רוצה להיות כמו קורבן מסכן שמאשים את החברה, כי אני עשיתי את זה לעצמי. זאת אשמתי שלי ואני סובל מזה. אני אוכל את הדייסה שבישלתי, והיא מגעילה.

ישבתי בזמן האחרון וחשבתי למה אני רוצה לחזור לאנורקסיה ובולמיה.

הבנתי שזה כנראה קשור למצב הנפשי שלי. אני תמיד הוצאתי דברים ע"י אכילה.

רק שבשנה האחרונה אני התחלתי גם להקיא את אותם הדברים, או פשוט לאסור אותם עלי ובכך הייתי נהנה מהרגשת הגירוד הבלתי פוסקת של הקיבה שכמיהה לאוכל.

אני יודע, שנפשתי אני ממש לא בסדר. אין לי עם מי לדבר.

האיבוד של טלי כשלעצמו אינו מפריע לי כל כך, האמת היא שאני כמעט ולא מרגיש את חסרונה.

זה כבר מביע את היחסים בנינו, היא נטשה אותי כבר ממזמן.

הבעיה עם זה שהיא לא קיימת יותר, זה שאין לי עם מי לדבר. אין לי עם מי להתייעץ ולשפוך לו את הלב.

יש את בויפרנד, אבל אני לא יכול לדבר על הכל אתו.

רוב הדברים שאני צריך ייעוץ אתם זה עליו, זה עלינו, זה על מערכת יחסים שאני צריך שיהיה מישהו מבחוץ עם פרספקטיבה שיכוון אותי ויכייל אותי כשאני אזדקק לכך.

וזה לא רק שאיבדתי את אשת הסוד שלי, זה שאיבדתי גם את הבלוג שלי.

הוא כבר אינו אנונומי, אני כבר לא יכול לכתוב פה כל מה שאני רוצה, כל מה שעולה על רוחי.

מעולם לא הבנתי את הרעיון שמישהו לא יכול לכתוב בבלוג שלו דברים, מחשבות שלו וחששות שלו. עכשיו אני מבין. הדברים שאני צריך להוציא הם קשורים לאלו שקוראים כאן, חלקית.

אני לא יכול לכתוב זאת כאן, אני לא בהכרח רוצה שאותם האנשים ידעו שזה מה שאני חושב.

החשיבה שלי מעוותת לרוב, אני לא רוצה לפגוע במישהו.

אבל אני כן צריך את הייעוץ הזה.

ואין לי.

אז אני כן נופל. וקורס, ונשחק, ונשבר, ונעלם, ובוהה בחלל האוויר עם תפילה לשפתי שמשהו ישתנה, והוא לא.

אולי בגלל שכבר אין לי אף דרך אחרת להוציא דברים אני שוב רוצה לחזור להכל.

לאכול, להקיא, לרעוב, להזיק.

הרי מה ההבדל בין זה לחתיכה? כלום.

כאב פיזי ישנו גם בהרעבה, וגם בדימום. אני לא אוהב דם. אני לא אדמם.