חזרתי לעיצוב הזה.
כבר הרבה זמן שאני משגע את קסיופאה בנוגע לעיצוב.
אני לא אתפלא אם כאשר אני אמצא את עצמי במחלקה סגורה, היא גם תהיה שם ותרוץ אחרי עם מברשת כשהיא צורחת "והעיצוב הזה יאה בעיניך?!".
אני חושב שאני עובד התמוטטות עצבים, איטית. אני מתרחק מאנשים. לא בכוונה, זה פשוט יוצא כך.
אני כבר לא נגיש לאנשים כמו שהייתי, אני מסתגר יותר בעצמי. במקום לצאת אני מעדיף להישאר במיטה שלי, במקום לדבר אני מעדיף לשחק GTA או לראות טלוויזיה.
אגב, שמתם לב שכאשר אתם נמצאים בתוך טנק בGTA הדבר היחידי שיכול לעצוב אותכם, זה עץ מזורגג?
אני מתגעגע לאתום, הוא כבר נעלם באופק. היפנוס, אלכסנדר הגדול, בסט, ארס, זאוס, כולם נראים רחוק. אפילו אסקלפיוס נעלם לי. לא באשמתו, באשמתי.
אני באמת מסתגר בתוכי, וקורס.
לא רואים את זה. במכללה אני עדיין בסדר, והמנחה שלי של הפרוייקט אמר שהוא מעולם לא ראה מישהו כמוני.
התחלנו אחרונים ועכשיו אנחנו ראשונים.
אני סתום. אני חולה.
אני מרגיש שכל ההשראה שלי, שתמיד באה, הגיעה אלי מהאף ועכשיו היא נחסמה.
אני לא יודע מה לכתוב,
וזה לא שאין על מה, אולי זה בגלל שיש יותר מדי.
יותר מדי מהכל.
הכל לוחץ ואני מתכווץ עוד ועוד, מתכופף, מתקפל, תנוחה עוברית, ועדיין הכל עלי.
אני הסתגרתי בתוכי. הגוף שלי מגן עלי, אני עצמי בפנים.
אני מרחף בפנים, לא קשור למציאות.
מתישהו הלחצים יפרצו וישברו גם את גופי ויגיעו לנשמתי.
אז אני אמחץ ע"י לחצים שאני לא מבין בכלל.
קר לי. האצבעות שלי קפואות ורועדות. אני לא בטוח שזה מעצם הקור הפיזי ששורר פה, אלא אולי מהמעמסה של הכל.
הרבה מחשבות, הרבה לחצים, אסור לכתוב, מותר לכתוב, אין עם מי לדבר, הכל נאגר בפנים.
הצפת יתר. אבל בינתיים הסכרים מחזיקים.
פגשתי היום את אכילס. אולי יראה למישהו מוזר לראות בחור בוכה לאקס שלו, אבל הוא היה קרוב.
מאז ומתמיד הייתה בנינו ההחלטה שנשאר ידידים. אולי אני צריך להפסיק לראות אותו בתור אקס אלא בתור ידיד.
היום הבנתי עד כמה קל זה לבגוד.
לא שעשיתי את זה,
אבל עכשיו אני מבין. לא מתרץ, לא אומר שזה טוב, פשוט הבנתי שזה לא כזה ביג דיל.
האמת שזה די פשוט.
זרקתם פעם אבן לתוך באר חשוכה?
חכתם למשמע המכה המבשרת את סוף הצניחה?
אני האבן, והבאר עמוקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
