הוא אומר.

ואני לא קולט ואני לא מבין ואני לא מפנים ואני חוזר.

שלוש מילים, והוא מתכוון.

ואני לא קולט ואני לא מבין ואני לא מפנים ואני חוזר.

שלוש מילים, והוא טוען שלעולם אני לא אבין עד כמה.

אני קולט, אני מפנים, אני בפאניקה.

מתחרפן, מתבלבל, רוצה לברוח.

ומה אם אני לא מרגיש כך גם?

אני לא רוצה לפגוע בו.

אני מסתגר, אני אוטם, אני סותם.

מנסה שלא להגיד את אותן שלוש המילים, רק על מנת לא לצאת שקרן, לא להוליך שולל.

אני עונה בהתחכמות, מרגיש חכם. ורע, כל כך רע.

והוא לא יודע. הוא יודע שאני סובל, אבל לא ממה.

עד אתמול.

אתמול דברנו, כמו בכל יום. הוא מתקשר לברר מה קורה אתי, ואני מעלים את עצמי.

בטעות פלטתי, כי הייתי צריך, אבל לא התכוונתי.

כשנייה לאחר מכן הבנתי מה אמרתי והיה לי זיק של צער עד אשר הוא נמחץ ע"י כוחות אדירים כלאחר שנייה נוספת.

אני הרגשתי טוב. אני הרגשתי מעולה.

והכל רק בגלל שאמרתי לו את זה, אף על פי שזה היה בטעות.

מעכשיו זה לא יהיה בטעות.