חשבתי שאני מרחף, חכתי שמשהו יקרה שיקרקע אותי. זה לא יקרה.

יותר מקורקע ממה שאני עכשיו, לא קיים.

אולי זה מה שמפריע לי. הכל יציב, הכל נח, הכל בסדר. אני משתגע.

אני יודע למה אני רבתי עם המרצה שלי לאלקטרוניקה לכדי פיצוץ.

היא בערך בת גילם של הורי, בעלת סמכות מעלי.

זה תמיד יהיה כך, כי זה תסביך שלי, זה משהו שתבוע בי. היא הורי.

היא בגיל המתאים, היא אמורה לחנך אותי, היא אמורה לקבל ממני כבוד.

מאחר והיא הנגזרת של ההורים שלי, הייצוג שלהם, היא חוטפת את היחס שאני נותן להורים שלי.

בוז.

יחס גורר יחס, וההורים שלי נוראיים לכן אני נוראי כלפיהם. מאחר והיא המקבילה להם, היא גם סובלת מהיחס הזה.

כך גם כל מבוגר אחר שדומה בצורה כלשהי בפרופיל הפסיכולוגי להורים שלי.

כל אדם בגיל העמידה שיש לו מעין חזקה עלי, יקבל ממני בוז ומדון.

הקשישים יזכו בדיוק ליחס ההופך, מאחר והם הנגזרות של הסבים שלי שעליהם אני לא יכול לוותר.

הדרך היחידה לשנות את היחס הזה כלפי אותם האנשים, היא להתחבב עלי. זה לא קורה לרוב, וחבל.

זה פגם בי. זה עוד משהו שאני אשא עלי כמעין צלקת משדה קרב, שתרחיק ממני אנשים.

אני מרגיש מוזר.

יכול להיות שאני לא מסוגל לקבל את העובדה שטוב לי?

הייתכן ואני אלחם בעצמי מאחר וטוב לי?

ההרס העצמי כל כך עצום?

אני צריך משהו, כל דבר.

חזק, חד, פוגע.

משהו שידפוק לי את הראש, משהו שישים אותי במצב שאני לא רגיל לו, שאני אצטרך להילחם, לשרוד, להיות טקטקן. חמום מח ולסבול.

אני לוחם שזקוק לקרב. לחיים או למוות, כי לכך הורגלתי.

אני צריך להרגיש את הזעם היוקד, הממקד. האש בעיניים. לשמוע נעימת תופים הקוראים למלחמה.

אני זקוק לרעידת אדמה.

זה לא מגיע. הכל רגוע מדי, שקט מדי, טוב מדי?

אני מפחד שאם זה לא יגיע, אני אגרום לכך.

ואז אני אפגע. אני אהרוס, אני ארמוס, אני אשחט.

עוצם את העיניים, נוחת על הברכיים, מרכין את הראש. השיער גולש ומסתיר את פני, שפתי, נעות בלחישות.

תחינה מהוסה של תפילה שווא.

"להסתגל, לא לפגוע.

להסתגל, לא להרוס.

להסתגל, לא לחבל.

להסתגל, לא להשמיד.

להסתגל, לא להיכנע.

להסתגל, לא לצאת למלחמה."

אני רוצה שוב לעמוד על צוק ולקפוץ.

והפעם, לא משנה אם בויפרנד יהיה שם כדי לתפוס אותי.

כי כשאשבר ואהרוס, הוא יהיה הראשון להיפגע.

הידיים שלי רועדות. אני שומע את דהרת הסוסים, את נשמת החיות, החיילים מסתדרים בשורות.

זה רק עניין של זמן.

ואמות.