כבר מספר חודשים שאני מרגיש שאני עצמי לא חי, אלא רק המעטפת שלי.
אני עומד בחדר, גבוהה, צופה מהחלון על המתרחש בחיים שלי כאשר יורד גשם בחוץ ויש לי רק את העיגול הקטן שאני יוצר מהעברת היד על הזכוכית שמוחק את האדים עליה. קטן שככל יהיה, לא ברור וערפילי, זאת הדרך היחידה שיכולה לפרש לי למה אני מרגיש כך, כל כך לא אני.
מי ששם לב ראה שבזמן האחרון חשבתי שאיבדתי את הערך שלי, כשבעצם איבדתי את עצמי.
אתמול בלילה חשבתי על זה.
זה לא אני.
אני לא בחור רזה שנהנה מהחיים, שאין לו בעיות חברתיות ושנמצא במערכת יחסים.
כל הדברים האלה, כל הפרמטרים אשר בעבר אפיינו אותי (גם אם למרות שלרוב זה היה בפני עצמי) בתור ה"אני" שלי, נמוגו.
מתי בפעם האחרונה הייתה לי בעיה ממש גדולה עם אמא?
מתי בפעם האחרונה המגורים שלי בבית היו על סף סכנה?
מתי בפעם האחרונה הרגשתי כל כך זנוח ובודד שלא יכולתי לסבול את זה?
מתי בפעם האחרונה חשתי, ואפילו אם רק בתת מודע, את הרצון למות?
ממתי לי יש נחת מהחיים?
זה לא לי. ואני עכשיו לא יושב ומתלונן על כך, זה לא שאני דרמה קווין חסרת תקנה. בפשטות, אני יצור הישרדותי.
מאז ומתמיד הייתי כזה. תמיד הייתי צריך להיות במלחמות עם ההורים שלי, תמיד הייתי לבד, תמיד הייתי צריך לחפש לי מפלט. גדלתי לתוך זה, טבעי שאני אכיר רק את זה.
כמו עכשיו, כשאין לי את זה, אני מאבד את עצמי. זה לא סתם מקרה מצער, אני לא חושב שזה כל כך עצוב כי סך הכל להיות יצור הישרדותי זה בסדר, זה יבטיח לי את ההישרדות שלי.
אבל ישנו הבדל ענק בין לשרוד את החיים לבין לחיות את החיים.
אני לא יודע איך לחיות את החיים.
אני יודע איך לשמוח, ברגעים מסויימים, בסיטואציות ברת חלוף, באירועים.
אבל לחיות? באמת שלחיות?
בלי הצורך לדאוג למה יקרה מחר, איפה לישון, איפה לשים את הגבול במלחמות כדי לא באמת לאבד את הכל,
אני לא יודע.
אני לא בנוי לזה. אני לא יודע איך להסתדר עם זה.
אז אני לא מסתדר, אני נעלם בתוך עצמי ושם את ההתנהלות שלי על אוטומט ואת עצמי על HOLD.
איך אפשר להפסיק את זה?
אפשר בכלל להפסיק את זה?
הרי זה לא שעכשיו פתאום הקיום שלי ייהפך לסכנה לשאר האנושות, זה לא שאני אצטרך לחזור ולהיות שורד.
אז איך אני יוכל להחזיר את עצמי לשליטה ולבטל את הקיום הזה שחולף לו ואני לא מרגיש בו כלל?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy