קטעי מכללה:

ביום שישי כאשר הגיע הזמן לשיעור מיקרו- מחשבים עם המנהל הפדגוגי התיישבתי בשולחן שמול במת המרצה, בדיוק היכן שהמרצה אמור לשבת.

כשהוא נכנס, התיישב וראה אותי מולו הוא שאל אותי,

מרצה: "אתה בריא שחזרת מהגלות?"

בשבוע הקודם הייתי גוסס, לכן הכיתה הגלתה אותי לפינה המרוחקת, היכן שאף אחד לא יושב. כך לא הייתי מדביק.

אני: "לא, השבוע החלטתי שאני אעשה טובה לכיתה ואני פשוט אדביק אותך."

מרצה: "אז אתה בסך הכל איש נחמד, דואג לבטל לכל הכיתה את השיעור?"

אני: "מי חושב על הכיתה?!

       אני חושב עלי. אתה לא רואה שאני פה?

       ואתה יודע למה אני פה? כי אתה מפחיד."

מרצה: ~מחייך~ "אז בעצם אתה אגואיסט."

אני: "כן, אבל מה אכפת לי שהכיתה תחשוב שאני עושה את זה בשבילה?"

מרצה: "צודק. אבל יש פגם בתוכנית שלך."

אני: "מה?"

המרצה: "הכיתה שמעה אותך."

בסופו של דבר הוא לא נדבק. מה שכן, הוא החזיר לי. באתי לצאת לקחת כדורים במהלך השיעור בדיוק כשהוא התחיל חומר חדש.

מרצה: "טוב, אז תהיו בשקט ותתנו לי לסיים את הכל לפני שדאם דאם חוזר."

לפני שבוע וחצי היה לי מבחן באלקטרוניקה. כשהמרצה חילקה את הציונים היא חייכה כשהיא הגיעה למבחן שלי, והניחה לי אותו על השולחן במבט ניצחון.

57.

אני: "טוב, מילא. עכשיו אני מרגיש שוב ביסודי בשיעור לשון" (ובחטיבה. ובתיכון. אפילו עכשיו. אבל לפחות עברתי. ולא, אני לא כזה נכשל בלשון. אני קיבלתי יותר מזה בבגרות. הרבה מעל. אבל גם הרבה מתחת ל100 -.-").

כשישבתי ממורמר מהחיים כי המרצה פתחה בריקוד צועני והוסיפה צעד תמני (אני חייב ללמוד איך עושים אותו, הוא בגנים שלי או משהו! טוב, לא באמת.כלומר הוא כן בגנים, אבל מי מתכוון לרקוד?) עם הסלסולים הכושלים שלה על הכמעט כישלון שלי, ישבתי ובדקתי על מה ירדו לי הנקודות.

להלן הניקוד: 25. 25. 25. 19.

הרמתי את הראש מהשולחן ובהיתי במרצה עד שהיא סיימה את ההולה שלה (אגב, זה היתרון בלשבת בדיוק מול המרצה, לתקוע בהם מבטים נוקבים ורבי משמעות). היא אמרה משהו, וככל שהיא הסתכלה על המבט שלי כך הטון שלה נהיה יותר ויותר איטי ונמוך עד שהוא פסק לגמרי.

אני: "אני חושב שטעית קלות בניקוד שלי."

הבאתי לה את המבחן.

אני: "רוצה גם מחשבון?"

מרצה: "לא, זה בסדר. אני אסתדר." בקול כעוס קצת.

כשהיא החלה לדפדף בין הדפים דאגתי להרים את הקול שלי.

אני: "תראי, אולי אני לא יודע הרבה דברים בחיים שלי ואולי אני לא יודע חשבון, אבל לתקתק על מחשבון אני יודע. 25+25+25+19= 94 ולא 57."

המרצה בהתה בהתה ולבסוף תיקנה לי את הציון.

מרצה: "אני באמת שלא יודעת מה חישבתי פה כשהגעתי ל57."

אני, ביציאה אימפולסיבית: "אולי את רמת האיקיו שלך."

המרצה בהלם: "מה?!"

אני: "אפשר את האיסיקיו שלך?"

מרצה: -.-

אני: -.-"

מרצה: "את הדרך החוצה אתה מכיר?"

אני: "בשיעורים שלך בעיקר."

נו מילא. העיקר שיש לי 94^^

הלכתי היום לסבתא.

סבתא סקרה אותי כתמיד ולבסוף אמרה: "המכנס שלך דהה."

אני: "לא סבתא, ככה קניתי אותו."

סבתא: "אתה שילמת על זה כשזה נראה ככה?!"

אז דיברתי באשכנזית: "סבתא, זה במודה."

וזה שאני נופל לבורות לא מזיז לאפחד, אז אני לא מספר.

מה הטעם?oO

אני מצחיק

-.-