אתמול השקמתי קום, וקמתי ביומי החופשי לפני שהשמש שקעה על מנת לנסוע לת"א לפגוש את כרונוס הלא הוא מק-אני-לא-מאג-כוס-קפה.

הגעתי חמש ד' לפני הזמן שקבענו. לאור זאת הגעתי למסקנה שזה לא שאני אוהב להקדים, זה שאני לא סובל לא להקדים.

כמורגל בעזריאלי, הסתובבנו סביב עצמנו. זה לא שהסתובבנו בחנויות, זה שהלכנו ודברנו ופשוט המקום נגמר אז חזרנו על העקבות שלנו. מתברר שעזריאלי קטן, אם לא פצפון. בשביל דברים כאלה המציאו את הדיזינגוף סנטר, הולכים ואז מגיעים לתודעה שהגעת לשאול ולא ליציאה הקרובה.

בכלל, דיזינגוף הוא מלכודת אחת גדולה למשיכת תיירים. כמו נתניה, נכנסים חופשי, אבל מאחר והכל חסום וחד סטרי לא כל כך מצליחים לצאת. אז פשוט נשברים ומתיישבים בנתניה.

במהלך הסובבות האינסופית שלנו סביב עצמנו וירידה מגניבה במדרגות הנעות, הערתי את תשומת לבו של כרונוס לבחורה עבת בשר. כשהערתי זאת, עלתה בדיוק אחריה במדרגות ילדה. שהייתה קצת מעל המשקל הממוצע, והיא שמעה וחשבה שאני מדבר עליה. לבטח היא נעלבה.

כרונוס החליט שזה ממש מנומס מצדו להתחיל לרקד לי על הרגשות ועל כך ששברתי את לבה של המסכנה ועכשיו היא הולכת להתאבד. ניסיון מוצלח יש לומר. אני אפילו חשבתי על לעלות וללכת להתנצל, אבל נכנעתי כי העדפתי להמשיך לעמוד במקום ולראות עד כמה איטית הירידה במדרגות.

אבל חשבתי על זה, וזה העיקר הכוונה, לא?

כשהחלטנו שהגיעה השעה לאכול, הלכנו לאכול. זה גם אחד מנפלאות ת"א, אתה אף פעם לא רעב. אולי זה בגלל הגזים הרעילים הנשאים באוויר שפשוט הורסים לך את תחושת הרעב על מנת שתמות מתת תזונה (אפשר גם למות מתת זונה, אבל זה נושא אחר לגמרי).

התיישבנו אכלנו ומאחר ואנחנו זוג הומואים שיושב יחד התחלנו לסקור את הסביבה. כמו זוג זקנות.

העיניים של כרונוס התבייתו על חתיך ואני התבייתתי על הומו, אלא מה?

וכמובן שהוא מהסוג שאני פוחד מהם, ההומואים התל אביבים. מהמחלצות ומעלה, הוא נראה נורמלי. הבעיה שהיה לו מכנס צמוד נוסח 'פשוט-תדמיינו-את-זה-בצבע-עור-וזה-בדיוק-זה' ותיק תואם לזה של בת דודה שלי.

זה תמיד קורה לי, כשאני רואה אחד כזה. אני לא יכול להוריד את העיניים, אני מהופנט.

כמו להסתכל על קוברה, מהופנטים עד שהוא עושה תנועה קלה ואז בורחים בצרחות כל עוד רוחכם בכם.

בזמן שאני סוקר את הקוברה, נגשה לאותו דוכן האוכל אותה ילדה כבדת... בעלת עצמות עבות.

שאלתי את כרונוס אם ללכת להתנצל עכשיו, אבל לא רציתי לקחת את הסיכון שהיא לא תדע על מה אני מדבר, לכן המשכתי לרדת עליה.

ולא משנה כמה פעמים, זה אף פעם לא נמאס. אבל אני לא יורד רק על שמנים, אל תחשבו שאני רע. פשוט היא הייתה הקורבן באותה ההזדמנות. באותו הרעיון אני יכול להתלבש על כל יצור אחר, החביב עלי זה על הומו. זה פשוט כזה קל.

כשסיימנו לאכול כרונוס היה צריך ללכת, אז ליוותי אותו לאוטובוס. בדרך חלפה על פנינו דוגמנית קרח, סנובית על שאפילו לא הסתכלה מעטה, עלינו, האלה בלי נעלי העקב של 'חייבת-לא-ליפול-כי-אז-אתנפץ-כמו-בובת-חרסינה'. צמוד אליה הלך הומו סנוב מתלמד. הוא לא היה כזה טוב בתור סנוב, הוא כן הסתכל מטה עלינו.

אחרי שכרונוס המשיך עם החיים שלו, הסתיימו שלי.

הייתי צריך לבזבז לעצמי 3.5 שעות כי בויפרנד הלך לבצפר "ללמוד". ועד כמה רתחתי שהבנתי שהוא לא באמת למד ואני סתם בהיתי בתקרה במשך השעות האלו.

אבל לא, קראתי ספר. אבל בכל זאת, 3.5 שעות?! משעמם.

בתום הנצח הזה ירדתי מטה לתפוס אוטובוס לבויפרנד. בתחנה עמדה חיילת עם אמה ואמרה לה: "אני חושבת שאני צריכה הצרה."

כן. של ההיקפים שלך אולי. (ונכון תסלחו לי שזאת הכותרת? פשוט הייתי יכול לחשוב על אחרת, אבל אני עצלן).

באוטובוס עמד לידי זקן ששמע אותי מדבר עם בויפרנד, והתחיל לנעוץ בי מבטי זימה שהתלוו אליהם מדי פעם שרבובי לשון.

כשבאתי לרדת מהאוטובוס אמרתי לו: "הדבר היחידי שאתה תכנס אליו זה לקבר." וירדתי (וכן, זה אחד מאותם הסיטואציות שאם הייתם שם וסובלים מזה הייתם מתפללים שזה לא היה קורה).