אני אמור לישון עכשיו, אני אמור לנח.

לישון, להירגע, לאגור כוחות ליום חדש. שלא יהיה יותר מעניין מהקודם, שלא ידרוש מאמץ שלא ידחוק אותי לקצה ויאתגר אותי.

מפני שישנן סיבות בעולם, אשר נוגעות אלי אני יכול לנשום. אני יכול לקחת פסק זמן, אני יכול להתרגל למצב החדש, אני יכול להתפתח, להתחזק, להתחשל.

ואולי בגלל אותן סיבות אני ער עכשיו.

כשאזעקה אדירה מצלצלת בין אוזני, מתפרצת לתוך ראשי ומתנפצת על קירות גולגולתי.

ככדור גומי אשר אינו מתחכך באוויר ובעל עוצמה פנימית אינסופית, מתדפקת בתוכי ולא נותנת מנח. מתעצמת עם כל רגע, שואבת את נשמתי, מהדהדת בכל גופי. מסתובבת בלי שליטה ומביאה אותי למראה.

"ילד, הפסק.

        הילדות נגמרה,

                   ההתבגרות נחסמה,

                                  המשחקים תמו.

                                                התפכח, פקח עיניך,

                                                                   הבריחות נגמרו.

                                                                                המציאות דורשת את נשמתך."

לא נער, לא בוגר, לא חכם, לא גאון, לא מתוחכם, לא חמקן, לא אינטליגנט, לא מוכן.

עדיין מתנדנד לו בנדנדת העץ שקשורה לענף הגבוהה של העץ הזקן בגינה.

כולם ממשיכים, אך רק הוא נשאר. היה שם כשהילדים היו אתו בגן, צוחקים, מתגלגלים, נהנים.

היה שם כשעבר ליסודי, אך הפעם מסובב את הנדנדה ברגליו, לבדו. משחרר ומסתחרר, כשהעולם סביבו. הוא המרכז, הכל סובב אותו, הוא הציר המרכזי. וכשהסיבוב נגמר והרעידות האחרונות של הנדנדה פוסקות, מרים הוא את הראש וצופה בגינה הריקה, אפורה היא עכשיו ולא ירוקה. מרכין ראשו אל הרצפה וממשיך לשבת שם.

בחטיבה, כשהסובבים אותו מתחילים להזדהות, להתגבש, הוא עדיין שם לבד, בנדנדתו. כי רק אותה הוא מכיר, כי רק אותה הוא יודע. הזמן חולף והוא שם, בגשם, בקור, בזוועה, באימה.

נסחף לתיכון, כשעושים בני גילו. נפתח, מתגבש, אך עדיין-

"נד, נד, נד, נד, רד, עלה, עלה ורד!"

ועכשיו כבר כולם עומדים מול ייעודם, מול המציאות אשר העולם כפה.

והוא?

הוא בשלו, הוא עם הנדנדה. אז הוא ימשיך לעתודה, כי זה התירוץ הכי טוב, להחכים ולהזין את השכל.

להראות לכולם שהוא חושב, שהוא יודע לעשות דברים, שהוא חושב על העתיד שלו, המציאות.

אך עכשיו, כשזה גם עומד להסתיים עומד הוא מול התודעה ומבין. בריחה.

"נד, נד, נד, נד, רד, עלה, עלה ורד!"

מי רוצה לעזוב את הנדנדה? למה לעזוב את הנדנדה? הוא לא רוצה לעזוב את הנדנדה, אבל אין ברירה.

עומד מול המראה ורואה את בבואתי.

הפעם אין הילה שמקיפה, אין הגנה. אין מלחמה. יש מציאות והיא תנצח. היא יכולה לחכות לנצח. אני לא.

הצללים שבין הפחדים מצלים עלי.