ביום שני הגעתי למכללה בבוקר כשאני לא בטוח למה. הלכתי לכיתה שלי והיא הייתה חשוכה וריקה. כשהשיעור התחיל היא המשיכה להיות כך. 10 ד' לאחר מכן המרצה הגיע.

אני: "ואתה מאחר כי....?"

מרצה: "פקקים."

אני: "אז היית צריך לצאת יותר מוקדם."

מרצה: "איפה כולם?"

אני: "אין כולם, יש אותי. הם ישנים הרי בכל מקרה אנחנו עושים רק חזרות."

מרצה: "אז דווקא אתה באת?"

אני: ~מרים גבה~ "ומה זה אמור להביא?"

מרצה: "מה הממוצע שלך אצלי?"

אני: "100"

מרצה: "זה למה. טוב... ביי".

וכך נשארתי לבד שלוש שעות שבהם ניסיתי ללמד את עצמי לעוף, אבל כל מה שהצלחתי לעשות זה לקפוץ עם נפנוף ידיים.

לאחר שלוש שעות מייגעות אלו, היה לנו (כי פתאום כל הכיתה הגיעה) רצף רצחני של שיעורי אלקטרוניקה. הכיתה דשדשה פנימה מתוסכלת, ואני קפצתי לי בשמחה לכיסאי. אני הולך לראות את אהובתי.

והיא הגיעה. היא התחילה לעשות תיקון מבחן. היא טעתה. אבל היא מרצה, ויש לתת כבוד, אז לא התפרצתי. היא המשיכה למלא את הלוח בכל מיני המרות טיפשיות שלא נוגעות למציאות או למבחן וכשהיא סיימה 15 ד' לאחר מכן את התרגיל, הערתי לה.

גם אז היא כעסה. תגידו, מה לעזאזל היא רוצה ממני?! כשאני מתפרץ באמצע שהיא מסבירה משהו, היא צועקת. כשאני מחכה שהיא תסיים, היא גם. אוף, צריך לתקוע לה דילדו.

לאחר שעה וחצי אלקטרוניקה השיעור הופסק לטובת הרצאה.

ומה לי ולהרצאות? יש לי דברים יותר חשובים לעשות בבית, כמו לראות את הצבע שבקיר שלי מתקלף.

בעודי מנסה לשכנע את המרצה, מנהל מחלקה ומרכז פדגוגי שאין לי מה לעשות בהרצאה, פתחו את החדר.

ראיתי בורקסים, קרואסונים ושאר מאפים שהתלוותה אליהם פינת שתייה חמה ושתייה קרה.

מיותר לציין שבדיוק באותו הרגע שתקתי והלכתי לאכול, נכון?

וכשחושבים על זה, זאת תוכנית מצוינת. מי באמת לא יבוא למקום שיש בו אוכל חינם?

כשחזרתי הביתה, קפץ מהפח לידי יצור. כמעט וצרחתי אבל הייתי יותר בשוק מאשר בפחד.

זה היה ארנב חמוד ומתוק ושמן וכאלה שאני הייתי רוצה בנזיד.

מי הבנזונה שזורק ארנבים לפח?! מה הם חתולים!?