אתמול הייתי אצל טלי. לא ראינו את אחד השני קרוב לחודש.

אני לא התגעגעתי. למען האמת, אני אפילו לא חשבתי עליה. אני יודע שיש לה את החברים שלה, והיא יוצאת אתם ונהנת אתם ואני לא שייך לחבורה הזו.

אפשר להגיד שאחרי שהיא פגעה בי, אני באמת הצלחתי לנפנף אותה מהחיים שלי. היא כבר אינה פרמטר. פעם היא הייתה הכל, עכשיו היא כלום. היחס שלי כלפיה כרגע הוא חוסר אכפתיות, ואני מאמין שזה אחד הדברים היותר נוראיים שיש.

אבל היא לא רואה את זה. היא עדיין חושבת שאני איש סודה הנאמן שלעולם לא יבגוד בה. כי עד כמה שהיא מוקפת חברים, כשהיא צריכה מישהו אמיתי שיהיה שם בשבילה, זה אני.

אני מבין את הצורך הזה בנפש שיודעת עליך הכול ושיכולה לייעץ לך במקרה בצורך. נפש שמכירה אותך כל כך טוב עד לכדי התאמת הייעוץ לדבר הכי אופטימאלי לאדם.

אני יודע שאני הוא האיש הזה בשבילה. אני גם יודע שהיא איבדה את המותרות להיות האדם הזה בשבילי.

כרגע אין לי אדם כזה.

אני לא בטוח שאני רוצה כזה. להיות שוב במצב של נתינה אינסופית ולקבל סטירה? לא תודה.

וכשזה קשור אליה, אני יודע שזה לא יעזור. היא יותר מדי מרוכזת בעצמה, אפילו במצב שבו כן הייתי קשוב לה וציפיתי וכמהתי לייעוץ ממנה, היא סובבה את הכול סביבה.

פעם הייתה לי ידידות כנה אתה, כל כך כנה שלא הייתי צריך אף אחד אחר.

עכשיו יש לי חברים, אבל אף מערכת יחסים אינה כמו שהייתה לי ולה. הגיוני גם כשמסתכלים על הבסיס שלה שערך שנים.

בזמן האחרון הבנתי שאני נסוג ממה שיש לי. אני כבר לא רודף אחרי אנשים, אני אפילו לא יוצא כל כך הרבה.

מספיק לי פעם, פעמיים בחודש.

בין כה רוב החברים שלי לא נמצאים בעיר שלי.

אני לא צריך לצאת. אין לי את הצורך הזה בחברה. אולי כי יש לי אותה, כי אני יודע שיש לי חברים.

זה לא כמו אז, כמעט לפני שנה שזה היה הדבר הכי פגיע בי, הבדידות. אם אני לא טועה זה היה הפוסט השלישי שלי, הארוך ביותר. אי פעם. נראה לי.

התגברתי על זה. אני לא בודד, בכלל לא.

אולי בשל המודעות הזו אני לא צריך להוכיח לעצמי שיש לי חברה לצאת אתה.

זה לא שאני לא אשמח לצאת אתם, זה שאני לא אהפוך עולמות כדי לגרום להם לעשות זאת, אתי.

מאחר והחברה אינה מעניינת אותי כל כך, אני גם לא חושב שאני צריך או זקוק לאיש סוד.

אני לא מוצא את הפואנטה לזה.

כי כשהיה לי קשה, והיה לי אדם כזה, הוא לא הניב תוצאות.

כשהיה לי קשה ולא היה לי אדם כזה, התייעצתי עם החברים שאני סומך עליהם יותר.

אם להגיד את האמת, בלי לזלזל, הם לא עזרו במיוחד. אולי מלבד אחד.

את המחשבות שלהם, חשבתי בעצמי. את הפתרונות שלהם, הצעתי בעצמי. הם לא באמת עזרו. וזה לא כי הם לא ניסו, זה פשוט מהסיבה הפשוטה שבסופו של דבר אני הוא זה שצריך להחליט. אני הוא זה שצריך לעשות את הכל, ואני לא יכול פשוט להעביר את האחריות למועצת חברים.

האנשים הכי קרובים אלי, הכי בגדו בי.

טבעי שאני לא ארצה לקרב אלי אנשים חדשים, כי לא משנה עד כמה אני בוטח בהם, כבר בטחתי באנשים שהייתי בטוח שלא יבגדו בי, והם עשו זאת.

זה לא אומר שאני הולך להיעלם עכשיו ולהתעלם מהחברים שלי.

אני פשוט אתרכז בלימודים שלי, בשינה שלי, בבויפרנד, בי.

אני לא אשקיע בדברים שאני לא חושב שהם חשובים. כי כרגע לפתח קשר שלפי כל העדויות יביא לרק עוד בגידה, אינו נראה לי הכי אופטימלי.

מה גם שאני עדיין זקוק להם, כי בכל זאת יש אנשים נהדרים. וכמו שגיליתי לכל אדם יש את דרך החשיבה שלו והיא לאו דווקא מתואמת עם שלי, כך שעדיין אפשר להשוות בין העיוות שלי והחשיבה שלי לרציונאל או לכל הפחות לדעה מנוגדת או שונה.

בכל הנוגע לאיש סוד, אני בוחר שלא.

ואולי בעת משבר נוסף אני אקרוס, אבל לפחות זה יהיה באשמתי ולא בשל בגידה.