כהרגלי קמתי היום בבוקר ונכנסתי לבלוג. אולי זה ישמע מטומטם, אבל משום מה אני בטוח שאם אני אכנס לבלוג זה ידרוש ממני פחות אנרגיה מלהפעיל את הווינאפ ולשים מוזיקה.
הבלוג עלה לו ואני הלכתי להתארגן לכבוד המכללה. כשסיימתי, והשיר גם, ממזמן, התיישבתי על הכיסא והורדתי את המסך מטה.
עצמתי את העיניים, פקחתי ובכל זאת זה היה שם. יצאתי לדף הראשי ונכנסתי שוב לבלוג שלי. זה עדיין היה שם.
זה נראה כמו הבלוג שלי, נשמע כמו הבלוג שלי, התכנים של הבלוג שלי ובכל זאת,
מאיפה לעזאזל 'פינת השליטה' הגיעה?!
לא אני שמתי אותה. לא ידעתי עליה. בן ליל היא הופיעה.
היתכן ואני עד כדי כך סנילי ואני לא זוכר מה עשיתי עם הבלוג שלי?
לא יתכן, אני לא מבין כלום בשטות הזו. יש לי מעצבת, והיא עושה הכל. אבל לא עדכנו אותי על עדכונים. אז WTF?!
לאור זאת יכולתי להגיע אך ורק למסקנה הגיונית אחת- יש גמדונים שמטפלים בבלוג שלי.
מגניב. מה שיותר מגניב, התוכן של 'פינת השליטה'. ציטוטים. ועוד שלי! כולי התרגשות והסמקה רצתי אצתי עפתי לחצתי על העכבר והלכתי לסקור את הציטוטים הקיימים. ואכן כן הם הופיעו.
הייתי מרגיש עוד יותר טוב, אם לא הייתי שם לב שהציטוט מצד ימין, שמאל, מעלה, מטה ושאר רוחות השמיים הם של לא אחרת מאשר אחת הקבועות שלי, אשר לא מודעת לקיומי.
ואני יודע שמגיע לה, אבל למה דווקא היא הייתה צריכה להקיף אותי?
הרי היא בת, ועוד לסבית. העתק מדויק של ה', ברור שהיא תהיה יותר טובה ממני.
לידה הציטוטים שלי נראים כרחמים הוריים. כלומר, זה כמו שאני אסע לי עם קורקינט כולי אושר וחיוכים, והיא תעבור בכביש לידי עם רולס- רויס ובדיוק תעבור על שלולית בגודל האוקיינוס האטלנטי ובכך תיצור גל צונאמי שיעיף אותי כמה קילומטרים טובים.
המסר יהיה ברור לגמרי. 'חה אתה אוהב בנים'.
אגב, היא באמת מקסימה.Glenys. לא ההשוואה. ובשביל הפרוטוקול, היא בי.
אתמול הייתי עם טלי, שוב. זה נראה לי קצת לחוץ מדי, כלומר שבוע שעבר ראיתי אותה, מה היא רוצה עכשיו?
אולי היא כן מתגעגעת אלי. אולי היא כן מרגישה את הירידה ברמה בנינו. היא עדיין חושבת שאנחנו באותו המקום, במקום גבוה ואצילי ששנינו מתקשרים ברמות שאף אחד אחר לא מבין. מעין קשר אופורי של הבנה.
אני יודע שאני יכול להיות החבר הכי טוב, ברגע שהאדם מעניין אותי ואני רוצה בכך. זה לא עניין של צניעות זה עניין של מודעות. אני חבר טוב, אין מה לעשות. היא פשוט קלטה את זה מאוחר מדי. כשאני כבר אבדתי עניין בה לחלוטין. או כך לפחות חשבתי.
כשנסענו ודברנו אז התעמתתי אתה. הרגשתי שהיא שוב צריכה ייעוץ, אז היא קראה לי. אבל זה לא נכון. היא קראה לי כי היא צריכה אותי. אותי. כי כמו שהיא הייתה הדבר הכי קרוב אלי, ככה אני אליה.
בדרך היא הדליקה את הרדיו, ואהבתי את המוזיקה. היא נשארה ביגון שלי ואני צהלתי. חשבתי על בויפרנד כי דברנו על הקשר שלה והבנתי שלמרות הכל, כל עוד יש לי אותו אני מאושר.
לא יכולתי באמת להזדהות אתה כשנסענו. אני לא ניסיתי. אני לא רציתי. לא רציתי שוב להכניס אותה למדורים הכי כמוסים שלי, לא רציתי לתת לה את העצות הכי טובות שלי ולא רציתי לעזור לה. היא מבחינתי איבדה אותי.
אבל כשישבנו בבית קפה, והיא כמעט ובכתה לא יכולתי להמשיך לשתוק.
היא בכל זאת היא. למרות הבגידה ולמרות הכל, היא עדיין היא. הראשונה שידעה עלי, היחידה שיודעת עלי כמעט הכל. אז דברנו. כמו פעם. כי לא יכולתי אחרת. היא עדיין חשובה לי. לא יכולתי להיסגר בפניה, לא כשהיא זקוק לי כה נואשות. דאמט.
היא מרגישה שזה כבר לא זה ואני נעלם לה. אני מתרץ לה, אבל היא לא מקבלת. היא מכירה אותי מספיק טוב.
אני מתלבט אם לחזור להיות אתה בקשר או לא. היא באמת זקוקה לי. אין לה אף אחד אחר. אין לשפוט אנשים לפי טיפשותם, יש לשפוט אותם לפי חוכמתם.
אבל היא בת אז איזו חוכמה?Oo
סתם. אני אחזור אליה. אני אהיה טוב מתמיד, הנאמן הנצחי. הסמרטוט?
רציתי להפסיק לאכול היום. מילאתי את עצמי במחשבות שאני שמן, שאני גועלי, שאסור לי לאכול.
הזנתי את עצמי במחשבות שליליות יופי.
אבל האוכל היה יותר יפה אז עכשיו הוא בבטן שלי.
אם רק הייתי יכול להפסיק להכריח את עצמי לחשוב שאני שמן העולם היה טוב יותר.
ובלי קשר לכלום, העולם כולו יצא מדעתו?!
מה העניין הזה של אנשים?!
הדבר היחידי שכולם חושבים עליו כל הזמן זה סקס?!
זה לא יכול להיות כל כך מופלא אם אני לא עושה את זה!
וזו הדרך שלי להגיד לך שאני אוהב אותך.
ותודה על הכל.
ושאתה יותר טוב מכל לסבית אלוהית, למרות ששניכם לא מביאים לי סקס.
עוד שלוש שעות וקצת, שלושה חודשים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
