אני תמיד רציתי ילדים. אני אוהב ילדים. התכנון תמיד היה.
כשהייתי קטן יותר רציתי ילדים רק על מנת להתנקם בהורים שלי. לגדל ילדים בדרך הפוכה לגמרי מהדרך שהם גידלו אותי, כמעין אנדרטת "נה!" שמצהירה להורים שלי 'אתם הייתם חראות והעברתם אותי שבע מדורי גיהינום, אבל הנה אני, בכל זאת פה עם ילדים. חמודים ומקסימים ואני אגדל אותם בדרך נכונה, לא כמוכם.'
עם הזמן התבגרתי. עם הזמן זה עבר.
עכשיו הרעיון של הילדים שלי הוא לא בגדר נקמה, הוא בגדר אושר בשבילי. להראות לעצמי שלמרות כל מה שעברתי אני יכול להקים משפחה אוהבת ותומכת.
אבל אני הומו, ואין אפשרות כזו בארץ. אמרתי לבויפנרד שאני מתכנן לעזוב. אני אעבור לקנדה ששם אני מרגיש רצוי יותר, שם אני אוכל באמת להקים משפחה עם ילדים והכל. הוא לא רוצה. הוא היה נשאר בארץ. הוא פטריוטי משהו.
עכשיו אני לא צריך להתלבט אם לעזוב או לא. משוש חיי אושר. הממשל נתן לי את הגושפנקא להקים לעצמי משפחה, להיות אבא, למרות שאני הומו. אני כל כך מאושר מההחלטה הזו שישנו רק דבר אחד בעולם שיכול להצל עליה. והוא נמצא בי. הוא חזר. וחבל.
אתמול בבוקר כשנכנסתי למכללה המנהל הפדגוגי בדיוק נכנס לבניין ההנהלה וקרא לי. הוא לא נראה מאושר לראות אותי, מה שתמיד כן היה קורה. הוא הכניס אותי למשרד שלו ונאנח באכזבה, עלי. הוא הרים את עיניו והסתכל עלי. הן היו עצובות.
הוא זרק על השולחן את מחברת הבחינה. פתחתי אותה וראיתי שנכשלתי.
מרוב לחץ במבחן התבלבלתי בין פקודות לכן שבמקום לכתוב תוכנית שעושה כל מיני דברים בעלי משמעות, אני כתבתי תוכנית שהתגובה היחידה שתתקבל מהבקר היא EROR.
אני התפוצצתי מצחוק. הוא לא ממש. הוא התאכזב ממני. הוא פעם אהב אותי, עכשיו הוא חושב שאני אידיוט.
שברתי את לבו של המסכן.
נו מילא, אני מיועד לשבור הרבה לבבות.
במבחן היום הכל הלך מצוין, כשהחלטתי שאני מוריד לעצמי שתי שאלות ואני אגש למועד ב'. הסידור הזה מוצא חן בעיני, ככה אני פחות בלחץ.
כשסיימתי את הבחינה והלכתי למשרדי ההנהלה להירשם למועד ב' במקצוע שלא נבחנתי בו מצאתי שם את כל המכללה. היה אפשר לחשוב שמחלקים שם מכוניות בחינם.
בויפרנד עכשיו בטיול במדבר. אני מאמין שזה לא בגלל שיש לי עכשיו צמות, כי הן לא כאלה גרועות. למרות שיהיה די מעצבן לגלות שהוא מעדיף להיות במדבר בלב שום מקום במקום להיות אתי, רק בגלל שאני נראה כאילו סבתא עם משרגות תקפה אותי.
אתמול כשדברנו אמרתי לו שאני מוכן להסתפק בגור פנדה במקום בסקס. הם ממש מתוקים!
היום שכדברנו, ב1 ומשהו בלילה, אני... לא זוכר על מה. ישנתי. והבחור חשב שזה יהיה נורא נחמד להתקשר ולהעיר אותי למרות שיש לי מבחן סמסטר היום. נו מילא, אני אוהב אותו.
כשחזרתי מהמכללה גיליתי שתקועה לי ציפור בחדר. מה שמוזר כי החלונות היו סגורים וגם הדלת שלי.
היא נכנסה שוב ושוב בחלון בתקווה לצאת החוצה. מבחוץ היו עוד שתי ציפורים שגם נכנסו בחלון בתקווה לנפץ אותו.
אני הרגשתי את האירוניה. זאת הייתה ציפור דרור. כלואה, כמוני, בחדר.
הפסקתי להיות משועשע כשהבחנתי שהמצוייצת הזו לשלשה לי על המצעים והכיסא.
אחרי ששחררתי אותה אמא ביקשה שאתקשר לסבא.
הייתי צריך לדעת. עברו שלוש שבועות אז הגיע הזמן להחליף לו ברז בכיור.
כשנכנסתי לסבא וסבתא הביתה התגובה הראשונה של סבתא הייתה:
סבתא: "מה, אתה אתיופי?"
אני: "לא. ואת?"
סבתא: "לא."
אני: "אז למה שאני אהיה?"
הפעם למרבה הפלא זה היה ברז אחר ולא של המטבח. אחרי שהחלפתי את הברז סבא הסתכל עלי ואמר לי "נו אם אתה כבר פה", אז סידרתי לו גם סתימה, הורדתי דברים מהבוידם, עשיתי קניות ולבסוף התיישבתי תשוש במטבח.
סבתא פולניה שכמוה הכינה לי אוכל. למרות שלא רציתי. אבל "לא תודה סבתא, אכלתי בבית" זה מתפרש אצלה כנשנוש. ונשנוש אצלה מתפרש בעוף, פלפל ממולא, תפ"א ומרק עוף. כי אנחנו פולנים.
אז אכלתי ושבעתי והתפוצצתי. כשסיימתי סבא נכנס למטבח ופונה לסבתא שלי: "אולי תעשי לו משהו לאכול? הוא עבד הרבה היום."
מיד צרחתי שלא תודה ואכלתי. ליתר ביטחון גם יצאתי מהמטבח. וזה לא כי אני חושב שסבתא שלי סנילית והיא תשכח שהיא הכינה לי אוכל ותגיש לי עוד, אני פשוט יודע שהיא תגיש לי עוד.
ואני מספיק שמן.
ואני באמת שמן. עליתי על המשקל ועליתי במשקל. אמרתי לבויפרנד היום שאני חושב להרזות.
הפעמים שבהן אני מספר לו שאני רוצה להרזות הן הפעמים שהוא נשמע הכי מוטרד ועצוב. אני כמעט ולא יכול לעמוד בזה, עד שאני נזכר שאני שמן.
ואני לא שמן.
אבל אני כן.
אני צריך להפסיק לאכול או משהו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy