האמת היא שעד יום זה הוולנטיין מעולם לא היה משהו חשוב בשבילי.
אף פעם לא היה לי מה לעשות בו, ולשבת ולהתבכיין שאין לי עם מי לצאת נראה מפגר.
הייתי עושה את זה כל הזמן, אז מה פתאום צריך ערב מיוחד רק בשביל זה?
עכשיו זה שונה. עכשיו אני תפוס. עכשיו אני חלק מזוג.
בראש שלי דמיינתי את הוולנטיין מקסים ומדהים ועם רומנטיקה וקיטשיות וכל דבר בצורת לב שאפשר לקנות ולדחוף לו את זה לתוך הפרצוף בתור הצהרה מפגרת של "אני אוהב אותך". הוא בטח גם היה מביא לי מלא דברים לבביים ומשמינים כי אני לדעתו רזה מדי וכמובן שהיינו פוצחים בבכי משותף על כך ש"איזה כיף לנו, אנחנו ביחד" ואז הייתי אומר שאני לא בוכה כי אני שמח אלא כי נכנס לי משהו לעין ו...
המחשבות האלו נקטעו באכזריות לשמה.
עכשיו אני יושב לבד בחדר שלי. לא בחושך כי הדלקתי את האור, אני לא אהבל. ולא קר לי כי התלבשתי וחמים לי, ולא יורד עלי גשם כי אני בתוך הבית, ובין כה לא יורד פה עכשיו גשם,
אבל כל זה לא באמת מבטל את האופציה להתלונן.
עד כמה שאני אוהב את הבחור שלי, הוא עכשיו נהנה לו עם חבורת בני עשרה עתירי הורמונים. מעביר אתם לילות בתוך אוהל שהדבר היחידי שמזכיר לו אותי זה... כלום!
זה לא שאני לא שמח שהוא נהנה לו, זה שאני מעוצבן מכך!
למה הוא נהנה ואני לא?
כלומר היום הוולנטיין, אמור להיות לי דייט! מה הוא בורח למדבר? מה, מה כבר יכולים לחלק שם שיכול לעלות עלי? נאדה!
וסעמק (את זה המונח הזה למדתי מבסט חחח) אני באמת מתגעגע לאידיוט הזה! ממתי אני מתגעגע למשהו שהוא לא מסאג'?!
אוהב לא אוהב, זה גועל נפש עלי אדמות! נורא ואיום. מי המציא את הרגש הזה? אני לא רוצה, שיקחו חזרה.
אני רוצה אותו לידי, עכשיו!
חשבתי לקפוץ הלילה מעבר לגדר אבל מתברר שגם בנות הן לא הדבר הכי נרעש שיש.
אחת, לא יכולה.
אחת, חולה.
אחת, מסננת.
אחת, תפוסה.
ואני? אני נשאר לבד!
שמחת זקנתי הצולעת שיש זוגות עכשיו שנהנים! הלוואי והם ילכו בחיבוק ברחוב ויפלו לתוך בור ביוב!
ואם אני אהיה שם, אז אני גם אסגור עליהם את המכסה.
טוב, זהו. ממירמוריישן (ע"ר) לוקחים הפסקה.
אתמול היה לי שיעור עם המרצה שבור-הלב-שלי-בשל-הציון-שלי. אני חושב שהוא התאהב בי שוב. אני לא יכול שלא להאשים את עצמי, מי לא יאהב אותי?
בשיעור אחר מרצה אחד שאל אותנו "איך אומרים זה בעברית... אקווריום?" הכיתה האהבלה שלי התפוצצה מצחוק. מה אתם צוחקים? אתם באמת לא יודעים איך אומרים אקווריום בעברית.
חכם שכמוני גם אמרתי את זה בקול. כולם פנו אלי.
"טוב, פתחו מילון, מה אני נראה לכם אנציקלופדיה?!"
משום מה הם החליטו שכן. וכן, אבל בעיקרון מקור מידע מצויין לכל מה שקשור לאצולה, אירופה וההיסטוריה שלה. לא בנוגע למיכלי מים שקופים למחצה (לכל הפחות).
היום היה לנו עוד מבחן. הוא היה אח"צ אבל כרגיל קראו לי בבוקר כדי ללמד מס' סטודנטים. התיישבנו בקפיטריה. מקום אידיאלי.
מתישהו המקום התמלא אנשים, ואחד מהם התחיל עם ידידה שלי. כלומר הוא ניסה, היא ניפנפה. מתוסכל מהריחוק מבויפרד פניתי אליה ושאלתי אותה אם אני באמת כל כך נורא שאף אחד לא מתחיל אתי.
היא הסתכלה סביב והתפוצצה מצחוק.
"אבל יש כאן רק בנים!"
בדיוק, שכל.
נו מילא, אני לא מתפלא. היא גם אותה האחת שחושבת שההומו מהכיתה המקבילה סטרייט. מסכנה, היא לא קולטת כלום. אני מניח שאם היא לא הייתה אוהבת אותם גדולים ושחורים (תפרשו עם הצד שצריך להצניע) היא גם הייתה מתאהבת בגיל ריבה. ידרסו סנטה.
ולא, לא פגשתי אותו. אבל אני עדיין לא אכאב אם אחד מהמגלשיים מהמזחלת של סנטוש יכנס לו בתחת.
למרות שהוא בטח יאהב את זה, אז עזבו. שיפול לבור ביוב.
כשהייתי צריך הפסקה יצאתי להסתובב עם סטודנטית אחרת שאנחנו לומדים יחד מהתיכון. היא שאלה אותי אם נראה לי שאחד שלומד אתנו (שהרמיזות הדקות שלו אלי כוללות בין השאר לבוא אתי לשירותים, לסגור את הדלת עם חיוך ממזרי ולהתקרב אלי יותר מדי) בתול. עניתי ישר שכן. כי אני בטוח מזה.
רציתי לדעת מה היא חושבת עלי, אז שאלתי עלי. היא לא ידעה לענות. היא אמרה שהיא לא מבינה אותי. משנה שעברה השתנתי כל כך שאין לה שמץ של מושג בנוגע אלי.
וכשחושבים על זה, זה ממש נכון. אם תקראו את החודשים הראשונים של הבלוג שלי לא תמצאו בו שום אהבה עצמית תמצאו גם כתיבה שאני אוהב, ושגיאות כתיב, אבל ניחא.
עכשיו? עכשיו אני לא מבין למה בנים לא באים אחרי לשירותים. טוב, בנים שאני רוצה.
ואני ממש אעריך את זה, אבל אני תפוס ומאושר מכך, כך שזה בסדר.
האמת היא שחשבתי לכתוב היום פוסט עמוק נחמד עם תוכן, אבל אני מעדיף לצפות בפנדות, זה כזה חמוד!
ואני גם חש מעפן כי אני בבית היום. ובויפרנד רחוק. ואני ממש מתגעגע אליו שזה משגע אותי.
דאמט אני רוצה אותו פה =\
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy