אני לא חושב שהוא מודע למה שהוא עושה. אם הוא היה מודע, אני מניח שהוא היה מקיא את נשמתו ותוהה לעצמו איפה הוא טעה. הוא, שלא כמו אמי היה מסתכל עמוק לתוכו ומחפש את אותם הדברים אשר יוצאים ממנו ופוגעים בבנו כל כך, על מנת לחסלם.
אתמול כשהתלבשתי ליציאה אבא היה בחדר. כהרגלו על המחשב. התלבטתי אם להתלבש בחדר או לא.
מאז שאני עם בויפרנד הביטחון העצמי שלי עלה ואפילו נהפכתי לאדם שמסוגל להתפשט בחברת אנשים, ולא לבד.
אם הייתי נקלע לאותה הסיטואציה מספר חודשים לפני, הייתי הולך לאמבטיה על מנת להחליף בגדים. לעולם לא בחברת מישהו מלבדי, רק כדי שלא יוכלו אפילו בטעות להציץ על גופי שהוא שיא הבושה שלי.
הפעם בחרתי שלא, כי בכל זאת, זה אבא, והוא צופה במסך של המחשב, מה כבר יכול לקרות?
אז החלפתי, ובחשש הורדתי את החולצה.
קרה הנורא מכל. הוא סיים את דבריו במחשב והתרומם. אני קפאתי, ובמהירות ניסיתי לחסות את גופי כשהתוצאה הייתה כושלת. מרוב לחץ והקיפאון הוא הצליח לצפות בגופי.
מבויש לגמרי סידרתי לבסוף את החולצה.
"אתה יודע, אתה עוד יכול להוריד במותניים. או שתפתח שרירי חזה."
אני לא יודע אם הוא בוחר שלא להבין או שהוא באמת לא מבין, אבל אני מניח שהוא חושב שאני ירדתי במשקל בדרך סטנדרטית. אבל איך לא עלו לו שאלות ותהיות, במיוחד שאני צעקתי אותן?
איך לא נראה לו מוזר לראות אותי מוריד 20 קילו בחצי שנה?
והוא אמר את הדבר הפוגע ביותר, למרות שהוא לא ידע. והוא עדיין לא יודע.
מאותו הרגע הרגשתי הכי שמן בעולם. זה שהורדתי 26 קילו לא עזר. זה שהשתנתי לא עזר.
לא השתנתי רק פיזית, השתנתי גם נפשית. התפתחתי, התחשלתי, גדלתי ויחד עם זאת נשארתי אותו ילד קטן.
הם לא רואים, הם לא מבינים. בשבילהם אני עדיין אותה חבית שומן. אולי החברה קיבלה את השינוי שלי אבל הוא לא, הוא דורש יותר. אני יודע שהוא חושב שזה לטובתי, שאני אהיה יותר טוב שאני השתלב יותר טוב, אבל הוא בכלל לא מבחין בדרך. המטרה באמת מקדשת את כל האמצעים?
הוא עדיין היה אומר לי את זה אם הוא היה יודע שאני הקאתי? שאני הפסקתי לאכול?
וזה לא התחיל עכשיו, זה כל הזמן. כל הזמן יש את התחושה הזו שאני לא מספיק טוב, שלא משנה עד כמה אני השתפר הם לא יהיו מרוצים.
כשהחברים של ההורים שלי או במשפחה היו אומרים לי שממש יפה לי ושהם שמחים שאני מצליח לשמור על עצמי, הוא תמיד היה אומר שזה בסדר, אבל שיש לי עוד. שאני יכול עוד.
אני רוצה שהם יהיו מרוצים, כי אני רק רוצה שהם יעזבו אותי במנוחה, מתי זה יקרה?
הבעיה היא שאני בעצמי לא חושב שזה מספיק. אם זו רק הייתה דעתו של אבא אז זה לא היה משנה, אבל גם אני מפקפק בעצמי. כי אני לא רזה. לא אכפת לי שאני נראה יותר טוב עכשיו, לא אכפת לי אם אני בכלל נראה טוב, אני לא רזה. אני רוצה להיות רזה. אני צריך להיות רזה.
אני צריך את השקט. אני צריך מנוחה. אני רוצה את זה כל כך, למה הם לא נותנים לי? מה משנה להם מה המשקל שלי?
הם אולי חושבים שהם דואגים בכך לאושר שלי, אבל הם רק ממררים לי את החיים ומחשיכים אותם. הם לא מודעים לאמצעים, הם מודעים רק לתוצאות. והתוצאות לא מספיקות.
לעומתם יש את בויפרנד. אין לי שמץ של פקפוק בו ובהבנה שלו. הוא מבין הכל ורואה הכל אבל הוא, שלא כמוני, רציונאלי יותר. הוא מבחוץ, הוא רואה את התמונה הכוללת יותר, הוא לא נתון להשפעות נפשיות ודברים אחרים. הוא לא רוצה שאני ארזה. ואין שום סיבה שאני ארזה, רפואית אני בסדר גמור ומבחינת המראה אני גם בסדר, רק שאני מניח שהוא ואולי עוד כמה יגידו שאני יותר מבסדר.
הוא גם אוהב אותי. לכן זה לא רק שאני נקרע, זה גם הוא. הוא רואה את הסבל שלי ולא מסוגל לסבול זאת לכן הוא מנסה נואשות למנוע ממני לעשות "שטויות" אף על פי שהוא יודע שבסופו של דבר הוא יקח צעד אחורה כי הוא אוהב אותי. כי הוא לא יכול לראות אותי סובל.
והדבר הכי נורא, זה לשמוע אותו נשבר. כשאתמול סיפרתי לו בשנייה קצרה בשל קוצר זמן שאני נופל יכולתי לשמוע בשקט שנהיה את לבו נסדק ברעם.
לא רק אני נקרע, גם הוא. לא רק אני נפגע, גם הוא.
כל כך הרבה סבל, כל כך הרבה בעיות, מופע אימה,
ואם אני אהיה רזה, זה יפסק?
ואיך אני אבוא לבויפרנד ואגיד לו שאני מתכוון להגיע לגבול התחתון של הבי אמ אי שלי? שאני הולך להתנדנד על מצוק התת משקל?
ואם אני אגיע, כשאני אגיע, יש בכלל ערובה שזה יפסק שם?
הפעם היחידה שאני יכול לחשוב עליה שאוכל גרם לכל כך הרבה צרות, ראשים נערפו.
מרי אנטואנט, היר אי קאם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy