עכשיו, כשאני רואה כבר את הסוף, אני לא יכול שלא לצפות לו בהתלהבות.

ולא בשל הדיפלומה המגוחכת הזו, ובטח שלא בשל הקד"צ והגיוס שאחריו. אני לא יכול לחכות כבר לחופש הזה.

להיות משוחרר מכל הלחצים והפאניקה של המבחנים, לא להיות משועבד לתאריכי מבחנים כאלו הם משוש חיי.

יש לי תוכניות, רבות ומגוונות.

אני הולך לפגוש את בסט לבסוף.

אני הולך לצאת עם שושה ועוגיפלצת לסרט.

אני צריך להפגש שום עם פום פום.

לצאת עם בויפרנד לנאפיס. אנחנו מתכננים את זה מאז ומתמיד.

וכמובן להביא את כל האלים למפגש על מנת לחגוג יומלדת הפתעה לארס (ואם אתה קורא את זה, אז תשכח ותבוא בכל זאת).

הבעיה?

הבעיה שיש גם פרוייקט. ויש גם את המבחנים החיצוניים. וסתם לימודים. וכאבי ראש. ואין דודאים וחבל כי אני ממש אוהב את היצור החמוד הזה, מאז כיתה ד' שעשיתי עליו עבודה. ארורים ההולנדים!

נפגשתי היום עם בויפרנד אחרי של ראיתי אותו שבועיים. בפעם האחרונה שהוא ראה אותי, הוא עזב אותי מרומם נפשית אחרי שהוא אסף את השברים שלי והרכיב אותם. מה שלמדתי מכך היא העובדה שאני נלחץ סתם, יותר מדי, ובעיקרון נמצא על דרך להתקפי לב, בשביל משהו שהוא לא כל כך חשוב.

ואני לא אומר שלימודים זה לא דבר חשוב, אבל יש בחיים מספיק דברים אחרים. מלבד זאת, יש מלא מועדי ב'.

ותודה לסנטה המבחן האחרון שלי בראשון.

כשסיימתי את הלימודים היום נסעתי לעיר ומשם באתי לקחת מונית לת"א. כשחכתי ניגש אלי זקן חביב והתחיל לדבר אתי. ואני דברתי אתו, אף על פי שהוא זר. כי אני כבר גדול ואני חובב זקנים. הם תמיד מזכירים לי את סבא וסבתא ואני לא יכול שלא לאהוב אותם.

השיחה אתו נראתה לי מוזרה, עד שחשבתי לעצמי שיתכן והוא מתחיל אתי. כשהמחשבה הזו עלתה בראשי, הוא פלט מפיו שרשרת מילים שאימתה את הכול וזה היה האות שלי לברוח. אז ברחתי.

אוי.

שכחתי.

את הכל.

בדר"כ אני לא שוכח קטעים שלמים, רק חלקים שרציתי לכתוב.

אני לא זוכר כלום.

סליחה =\

אני אכתוב כשאני אזכר.

אגב,

דיאטה זה מעפן.

אבל עוד יותר זה להיות שמן.