אני רוצה להפסיק עם זה. אני רוצה פשוט להיות מאושר, אני רוצה להיות מתאים בלי לאמץ את עצמי להיות מתאים.

אבל אני לא יכול. איך אפשר כשזה עובד? איך אפשר כשיש תוצאות כאלו טובות?

ובכל זאת, איך האדם יכול לעשות זאת לעצמו?

ואולי אני באמת חולה נפש, למרות שאני חושב שלא. אני מודע לעצמי, מודע למהלכים שלי, מודע לכך שזה לא טוב, שזה מזיק, אך עושה זאת בכל זאת. אני שם בצד את כל החשיבה הטובה שלי, אני מתעלם מהכאבים, אני עוצם עיניים כשאני נופל.

ואולי זאת המשמעות להיות חולה נפש.

אני לא יכול להגיד שאני נקרע מבפנים, זה לא קריעה, זה לא כואב בכלל.

זאת התלבטות. זה להתעלם מחלק עצום מעצמי, לא משנה באיזו דרך אני בוחר.

זה להיות מפוצל בין הרצון להיות שייך ולהשתפר לבין התודעה שזאת לא הדרך.

סיבות טובות יש לכאן ולכאן. סיבות רעות גם כן.

אני לא מבין את עצמי, אני לא בטוח שאני רוצה להבין את עצמי.

אני בסדר ככה, אני יכול לחיות ככה, באמת שאני בסדר, זה קצת מציק אבל זה בסדר.

אבל אי אפשר. זה נמצא שם, זה קיים, זה מבדיל אותי מהשאר, זה הופך אותי ללא טוב, לנחות, ללא ראוי ליחס.  צריך להשמיד את זה.

והתחושה הזו לא הייתה קודם. אבל קודם גם הייתי שמן. אבל עכשיו אני לא יודע מה זה שמן, איפה ישנו הקו שאומר שמן או לא? הוא קבוע? אצל כל אדם זה משתנה.

וכולם יפים יותר וכולם רזים יותר, אז איך אני יכול פשוט לוותר לעצמי רק בגלל שבא לי? שזה נכון?

אני צריך להעלות את עצמי לפלטפורמה שבה כולם נמצאים. שם יש את קו ההזנקה.

כי האמת היא שלא משנה עד כמה אני מצחיק, עד כמה נחמד, עד כמה האישיות שלי שווה, יש מליון כמוני, רק יפים.

אני צריך להפסיק לשחק עם עצמי ועם החיים שלי.

יש לבחור,

אני רוצה חיים?

יש להפסיק עם זה.

זה לא נחוץ.

זה לחלשים.

לא מתים מזה.

ממתי אוכל זה דבר חשוב?