'אם להודות באמת דאם דאם, ממזמן אתה לא כותב דברי חוכמה.'
כאירוניה מוחלטת לאור הבנתי שאני לא חושב, התחלתי לחשוב ביתר מרץ.
כאיש זקן אני נזכר בעבר, מקיומי הנשכח. נזכר שפעם ידעתי לכתוב, פעם הרגשתי שאני כותב. הרגשתי חכם וכתבתי חכם.
כאיש צעיר חסר כל אין לי את היכולת להבין שדברים שעברו, יתכן ולא יחזרו. שדברים שעשיתי אולי ואני לא אוכל לעשותם שוב.
בתור צעיר נמהר, אין לי את הגושפנקא להבין דברים מיסודם, אין לי את הסבלנות, אין לי את החשק לחכות ולראות מה קורה.
אני רץ ולא מסתכל לאחור.
אני לא יכול לכתוב יותר כמו שכתבתי אז. אפילו אם אני ממש אתאמץ לא אוכל. דברים השתנו בי, האישיות שלי התנפצה לרסיסים והורכבה מחדש.
אני לא חושב שאם תקראו את הפוסטים הראשונים שלי, אתם תוכלו לזהות אותי. זה לא אני, זה מישהו אחר. מישהו שהיה מיוסר יתר על המידה. עכשיו אני רחוק ממנו. בגיל 18 עליתי על האוטוסטראדה של ההתבגרות. נסעתי כל כך מהר שלא עצרתי אפילו לשנייה לראות מה אני מפסיד. כצעיר להוט, עשיתי הכל בלי להניד עפעף או לחוש פקפוק. לא הזזתי את ראשי ועיניי, לא סטיתי מהדרך. ישר, ישר ישר. כסוס שראייתו מוגבלת דהרתי בלי לשים לב לדברים שאני מאבד, לדברים שאני הורג בי.
דברים אחרים באו במקומם, מילאו את החללים ויצרו ישות חדשה שאפילו לא שמה לב שהיא עולה על חשבון השנייה.
הפיכה שקטה, כל כך שקטה שאף אחד לא שם לב. רק לאחר מספר חודשים, שנזכרים שמשהו חסר ומחפשים אחריהם.
ועכשיו מאוחר מדי.
אני לא מסוגל לכתוב דבר חוכמה כי אני לא חכם.
אני לא יכול לייצר משהו עמוק, חשוב, משמעותי, מרהיב.
אין בי את החלפים הללו עוד. הם הוחלפו במשהו אחר.
רדוד. מצחיק. שגרתי.
דברים שגורמים לי לכתוב על החיים שלי, ולא על דברים שמאתגרים אותי לחשיבה.
אני צריך לקבל זאת, להבין שאני צריך להספיד את מי שהיה פעם אני. אותה ישות שאני רק רוצה לחזור אליה, שהערצתי אותה ואת דרך התבטאותה. הרעיונות, הסחיפה, המהות, היא הייתה עליונה.
הפסקתי לחשוב כי יש בי פחד.
ישנה השערה, שאני לא כל כך מאמין בה, שיש לי קוראים.
אני חש שאותם קוראים דורשים ממני דברי חוכמה, ואני חייב לתת אותם. אבל אני לא חכם ואני לא מסוגל לתת, אין בי שום מחשבה ערטילאית שאני יכול לחלוק בה את הבלוג. ואם אין, אז אולי עדיף לשתוק רק על מנת לא לאכזב את הקוראים.
כי מי לא רוצה להיות חכם?
ארס שאל אותי למי אני כותב את הבלוג, ועניתי את התשובה המתבקשת "לי".
וזה נכון. אז למה אני מייחס חשיבות כה רבה למה שהקוראים יחשבו עלי?
כי זה עלי.
מעולם לא יכולתי להתעלם ממה שחושבים עלי. אני לא יכול להתעלם, אני לא יכול לשים זין.
ובכל זאת, לא לכתוב זה לא חלק ממני. בתהליך הזה שעברתי מאז שפתחתי את הבלוג כמעט לפני כשנה והשתנתי, אני לא יכול בלעדיו. הוא הפך לחלק ממני. הוא הפך לחלק מההבנה העצמית שלי.
כשאני כותב, אני מבין את עצמי יותר טוב כי למרות שכל המחשבות מסתובבות להן בראש שלי, הן לא מסודרות ולפעמים רק לאחר שאני כותב אני באמת קולט את עומקן.
אז זהו זה. הנני, טיפש.
בויפרנד חמוד. הוא הומניטארי. הוא לא רוצה לעשות סקס כי זה יגרום לרעידות אדמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy