אני מתעורר ולא מבין. אני מהלך ולא מבין. נושם, אוכל, ישן, נח, לומד, מתרחץ, מחייך, מצחיק, דומע, מנקה, מתייאש.

אני לא מצליח להבין למה כל מי שסביבי חושב שאני בדיכאון.

סבתא חושבת שאני מצוברח, מתקשרת בפאניקה לאמא. אמא מאשימה אותי בכישלון בלימודים, שבגללם אני מדוכא.

בויפרנד אומר שאני נשמע כזה. חסר חשק, חסר חיים, ללא ניצוץ. קיים. נמצא אבל לא נמצא. אם מסתכלים בעיניים רואים ריקנות.

למה?

אני לא מרגיש מדוכא. אני לא יודע, אולי אני כן? אני אמור?

אני יודע שאני מאוכזב מעצמי. עשיתי טעות. כיצור מפגר שבחר בדרך מסויימת ולא מיצה אותה. הוא לא ניסה, הוא פשוט ראה מה קורה וניסה לסדר את זה שלא יקרה לו כלום. מימוש הפוטנציאל שלי שואף לאפס. אני זועם על עצמי שלא ניסיתי. מראש בחרתי שלא כי זה לא עניין אותי, ואין לי שום כוונה להמשיך בכך בעתיד ובמיוחד לא לימודים באותו המקצוע, אבל לפחות להתאמץ, קצת, אם אני כבר עושה את זה.

בויפרנד מנסה להזכיר לי שאני לא רוצה בזה. מעולם לא תכננתי להצליח ולא הייתה לי שום תוכנית לעתיד שאיכשהו קשורה בלימודים האלה. הרעיון היה לבוא, לראות, להוציא דיפלומה ושלום על ישראל.

אז תהיה לי דיפלומה, אין להתווכח על זה. אבל אני לא מרוצה מעצמי. הייתי יכול יותר. אם רק הייתי חושב.

זה הרגיש כמו תיכון כי אין כמעט בגרות בכיתה שלי, זה הרגיש כמו תיכון כי אני לא משלם על כלום. בגלל שזה הרגיש כמו תיכון התנהגתי כמו שהתנהגתי בתיכון. וזה לא מספק. לא אותי. ואני לא מבין למה כי באמת שאין לי שום רצון לעבוד במקצוע הזה בעתיד.

אני מתחבר יותר למקצועות הומאניים, אני אוהב יותר את התבונה, כפי שאני רואה אותה.

ישנה חוכמה בעולם, אבל חוכמה היא משהו נרכש מדברים חיצוניים ובתיאוריה עם קצת רצון כל אחד יכול להיות חכם.

תבונה זה משהו אחר. זאת חוכמה פנימית שאתה בעצמך מפתח ולא כל אחד יכול להגיע אליה. ככה לפחות אני רואה את זה.

זה כמו מתמטיקה ופילוסופיה.

אני אוהב את הפילוסופיה הרבה יותר מאשר את המתמטיקה.

למרות שבבסיסן הן כמעט אותו הדבר.

אני מקווה שזה יעבור לי, למרות שאני לא רואה איך. ואני אשם. הייתי צריך לראות מראש, הייתי צריך להתבגר, הייתי צריך להשקיע.

הגישה של "אני לא אעבוד בזה בחיים וזה משעמם אותי, אז אני לא אשקיע בכלל" ילדותית ומטופשת.

ושוב התכוונתי לכתוב פוסט מצחיק אבל אין לי שום חשק לכך. אני מקווה שבחמישי זה ישתנה. בחמישי אני אבלה את היום בת"א.

קסיופאה, ארס, בסט, כרונוס, נימפה ובויפרנד. אולי הם יצליחו להוציא אותי מתחושת ההחמצה הזו.

אני כל כך מתגעגע אליהם. במיוחד לארס, שהוא מיוחד. אני מעריץ אותו. אם הייתה לי אפשרות לבחור במישהו שאני מכיר ולהיות במקומו, הייתי בוחר בו. הוא בוגר, הוא חכם, הוא מנתח מצויין מצבים. הוא מקסים.

הכי מדהים אותי היא הגישה שלו, העיניים שלו. כל מה שהן משדרות זה "אני מודע לסבלות העולם, אני יודע שהעולם הזה רע, ובכל זאת אני אחפש את התמימות הגלומה בכולם". העיניים שלו אומרות הכל. תחינה לנאיביות שתתאים לו, למרות שהוא מודע לסביבה ולכולם. מעטים האנשים שיכולים להישאר אופטימיים ולתור נואשות אחר חיי האגדות שהם רוצים לעצמם.