אני מעסיק את עצמי על מנת לא לחשוב על זה.

אז אני לא אכתוב על זה. אני עדיין בורח מזה. מדחיק.

לעומת אותה טראומה היום עצמו בחברת האלים היה מדהים ואני לא רוצה שזה יעלם בדפי ההיסטוריה של זיכרוני.

לכן, לפני שאשכח כבר הכל, אכתוב.

ברביעי בבוקר המרצה שלנו נכנס לכיתה, בפרצוף של אבל. הוא הרים את ראשו לכיתה, סקר את כולנו והתחיל להרצות לנו עד כמה אנחנו גרועים. הוא אמר שכמות ההעתקות שהייתה במבחן האחרון שלו היה מרהיבה, אבל הוא התעלם מכך. כאבה לו יותר העובדה שאלו אשר העתיקו, העתיקו כל כך טוב שאפילו מקום של מקוריות לא היה. אותם שמות של תוכניות, ואותן טעויות.

הוא התחיל לסקור על הלוח את הטעויות הכי קריטיות שהיו במבחן. התחלתי להחוויר ולבסוף הזכרתי לעצמי שאני צריך לנשום.

אחרי נקודה זו, פשוט התחלתי לצחקק לעצמי.

הוא אמר שכולם נכשלו. שהרוב קיבל אפס. שאין לנו הבנה בסיסית.

התפוצצתי מצחוק.

בזעם הוא פנה אלי,

מרצה: "ומה אתה צוחק? אתה חושב שאתה לא נכשלת?!"

אני: "לא. לפי מה שאתה כתבת על הלוח ולפי הזיכרון שלי, יש לי אפס."

מרצה: "אז למה אתה צוחק?"

בחיוך ניצחון וצחקוק אחרון עניתי: "כי זה אומר שיש עוד מועד."

ואכן כן, יהיה אחד נוסף. ואני מאושר ממנו. כי אולי אני אצליח להעלות את הממוצע שלי. כל הדיכאון הלימודי שלי נבע מאותו המבחן שעניתי בו רק על שאלה אחת מתוך השתיים. לא ציפיתי לעבוד, ועכשיו, עכשיו אם אני אלמד מספיק אני אוכל.

בסיום השיעור הלכתי למשרד שלו. הוא בדיוק התיישב על הכיסא שלו.

אני: "באתי לקחת את האפס שלי."

הוא הרים לי גבה ואמר :"למה אפס? למה אתה מזלזל בעצמך? אני בטוח שיש לך איזה 30."

הוא הוציא את הטופס שלי והגיש לי.

50.

נחמד. הזיכרון שלי באמת לא משהו. לא טעיתי. קיבלתי את מלוא הנקודות. היה עוד יותר נחמד אם הייתי יודע מה לעשות בשאלה שלא עניתי עליה, אבל מילא. יש עוד מבחן.

בחמישי בבוקר נסעתי לת"א, לפגוש חלק מהאלים. כשהגעתי לעזריאלי לא הייתי צריך לחכות יותר מדי זמן וכבר פגשתי את קסיופאה, פום פום.

הצעתי לה ללכת לאכול, והיא הסכימה. אז אכלנו. כשסיימנו הלכנו להוציא את הנגן שלי מתיקון. במעבדה העובד התחיל לזמזם. זה עצבן אותי. הוא רק זמזם. היה נחמד אם למשל הוא היה מביא לי את הנגן שלי, אבל לא, לזמזם נראה לו הרבה יותר הגיוני.

כשחזרנו לעזריאלי החלטנו להשתמש במעלית. אתנו נכנסו עוד כמה נשים, כשאחת מהן שאלה "זה לעזראילי, כן?"

לא. זה לגן עדן. לאן האהבלה הזאת חשבה שהמעלית יכולה להגיע?!

החלטנו שאנחנו צריכים לשחק הוקי שולחן, כי מאז שהייתי אצלה לא שיחקנו. משחק ראשון היא ניצחה אותי בהפרש של נקודה. זה הרגיש לי מוזר כי היא תמיד כיסחה אותי, אז עברנו לשולחן אחר. שם היא חזרה לעצמה והראתה לי עד כמה הקורדינציה שלי גרועה.

שיחקנו גם כדורסל, כי היא אוהבת. וכמו במסורת טובה, היא הצליחה להטביע לי לביציים שני כדורים ואני ברוב כישרון הכנסתי לה אחד בפרצוף. כשסיימנו לבכות נפרדנו לשירותים. כשחכתי לה בכניסה לשירותי הבנות ראיתי אותה עומדת אופטימית מתחת למייבש הידיים. כזו חמודה אופטימית. מעולם לא לימדו אותה שהתגובה היחידה שהמכשיר הזה עושה היא ייבוש הידיים על המכנס/חולצה שלך?

כשהגעתי להחלטה שמיצינו את המקום זזנו לדיזינגוף סנטר.

הזכרתי לפום פום כל הזמן לא להיבהל, אם היא תראה אדם בלבוש מוזר. כי לא חסרים כאלה בת"א. אבל לא מצאנו כאלה. גם כשהגענו לשוק הכרמל לא ראינו. ממורמר מאי נוכחות הפריקים חיפשתי נואשות אחר דבר מה מוזר. אז הבחנתי בו. דוסל'ה על רולר. כן, מוזר. כן, ת"א. פום פום לעומת זאת פספסה. חבל. כשהתחלנו לחזור לסנטר על מנת לפגוש את שאר האלים, עצרנו בפארק הכלבים. בהינו בכלבים נלחמים אחד בשני עד שהבחנו באחד חמוד, בא ועמד מולנו מהצד השני של הגדר. הוא נראה עצוב. פום פום צילמה אותו.

אני לא יודע אם הוא היה עצוב מכך שהוא כלוא בחברת בהמות כלביות, או שפשוט הוא מקנא שאני עם פום פום.

בסנטר היה יריד אוכל. ואיפה שיש אוכל, יש אותי. אוכל. אז אכלנו. שוב.

וכמו כל אדם ששותה הרבה (מים!), הלכתי לשירותים. ואבוי הזוועה. אבל לא מדברים על זה. טראומה שמדחיקים.

כשסיימנו לברוח לבניין אחר כשמתי לב שאחת המדרגות שיורדת לסופר שבורה. מומחי התחזוקה של המקום פשוט שמו עליה סלוטייפ. אחלה. זה יחזיק.

אחרי זמן מה פגשנו את שאר האלים. אפרודיטה, חברה של אפרודיטה, ארס, חבר של ארס וכרונוס.

בכיתי לכולם ואז שוב ראיתי את היצור שהיה בשירותים. אז ברחתי בפאניקה. חזרתי אליהם שהבנתי שעדיף שאני אהיה בחברת אנשים ולא לבד.

אפרודיטה רצתה לעשן אז עלינו ללובי העישון. היא לא רצתה להיכנס לשם אז נכנסתי אתה. מסריח שם.

אבל הנעמתי את זמני בבהייה בעמוד אבן שהיה כתוב עליו: "גמני משחיטה רכוש" ובצבע אחר: "גם אני משחיט!" ובאחר: "גמני!". אומנותי.

לארס היה מומלדת לפני זמן מה, לכן הלכנו כמיטב המסורת שבניתי וקנינו לו עוגה. עלינו לגג, הדלק(תי)נו נרות, שר(תי)נו ולבסוף אכלנו אותה. כשאני מככב כחלוץ ראשי. בשלב כלשהו, כשהעוגה כבר נגמרה, אפרודיטה חיבקה לי את הצורה. הרבה זמן. וניסיתי להתחמק ולא הבנתי למה היא לא נותנת לי. כשהיא שחררה ראיתי אותו. קפצתי עליו מאושר מהקיום של עצמי ונשקתי אותו. אני אוהב אותו.

כשסיימתי לנשק את בויפרנד הכרתי לו את פום פום ואת שאר החבורה. אבל הזמן עבר ופום כבר הייתה צריכה לזוז אז יצאנו החוצה בחיפוש אחר אוטובוס או מונית למרכזית. במהלך החיפושים ראיתי את שמיה פולנסקי. בשוק ועם פה פעור נשארתי לעמוד באמצע הרחוב כשכולם סביב זזים. פחדן שכמוני לא הלכתי להציג את עצמי. חבל.

אחרי שחזרתי לעצמי העלנו את פום פום על מונית וזזנו לעזריאלי. כשעלינו על הגשר בויפרנד הפסיק להחזיק לי את היד כי הוא ראה דוסים. אני כתגובה קפצתי על הגשר. 'הנה לכם רעידת אדמה!'. בפנים פגשנו את נימפה, ואז בויפרנד עזב אותנו ואחריו אפרודיטה.

נשארנו רק אנחנו, ההומואים. אבל היה נחמד. נהנו מהטאקט הנורא מוצלח של כרונוס.

הייתה גם סיטואציה נחמדה שבה ראינו פסל שובב בוהה בחזרה של אישה. בכניסה לעזראילי ישנו ספסל שעליו ניצב פסל של זקן (שלוקח חצי ספסל, מה הרעיון הגדול?) כשהוא קורא עיתון. מאחר והוא קורא עיתון הפרצוף שלו נמצא בזוית כשעיניו התיישרו ישירות לתוך מחשוף של בחורה שבדיוק סידרה את השקיות שלה.

חשבתי שיהיה פוסט יותר מצחיק. או מצחיק בכלל, אבל אני בבחילה אז חבל.

הכלב: