עד עכשיו ברחתי מזה.

עד עכשיו לא ישנתי בלילות ולא בימים.

בלילות, בגלל זה. בימים, בגלל הלימודים.

בחמישי בלילה לא ישנתי כל הלילה, נרדמתי אולי לחצי שעה קלה, שגם מנה התעוררתי באימה, כולי מיוזע.

חזרתי לאכול הכל מהכל וכמה שיותר. ממש לא בריא אבל אני לא יודע איך להתמודד עם זה.

כמו כל דבר שלא רוצים לחשוב עליו, חושבים רק עליו. אני מנסה להסיח את דעתי, אבל זה רק לרגעים קצרים. תמיד אני חוזר לאותו הרגע, וחש את הכל מחדש.

צמרמורות, חולשה, דופק מהיר, בחילה, רעידות, סירחון.

סירחון אדיר מהבל פיו. סירחון של סיגריות. תמיד לא סבלתי את זה ועכשיו עוד יותר.

ישנו פחד אדיר בלספר את זה.

אז זה פתאום הופך ללא מה שזה היה. האיום יורד ושואף לאפס, זה אפילו נשמע זוטרי ומפגר שהגבתי כך.

אבל זה לא. ממש לא. אולי אדם אחר היה מגיב אחרת, אבל כך אני הגבתי באותו הרגע.

אני לא חושב שהגזמתי, אני יודע למדוד מצבים טוב ושם...

שם היה משהו איום ונורא.

בהתחלה התחלתי להאשים את עצמי, למרות שאני יודע שזו הייתה טעות. לא הייתה סיבה שלא כי בכל זאת, רק אני והוא היינו שם.

אני הוא והכלב שלו. לברדור לבן חמוד. חבל עליו. והכי נורא שהלברדור הלבן הפך לסמל שלו בעיני כי כל פעם שאני רואה כלב כזה אני משתנק ולא מגיב לסביבה עד אשר שאני קולט שזה לא אותו הכלב, כי הרצועה שונה, כי השיער ארוך יותר.

אבל אז, כשראיתי אותו שוב, כשהייתי כבר עם כולם, לא יכולתי להישאר במקום. זינקתי וברחתי. יצר הישרדותי, בריחה.

ואני רק בורח. כשהגעתי לחניון והייתי בו לבד הבנתי שיהיה יותר חכם להיות אתם, למרות שהוא קרוב, כי אתם אני מוגן.

והוא באמת היה קרוב. מדי. ולא יכולתי לסבול את זה.

הם לא ראו את הכל. הם לא הבינו. אי אפשר לקרוא אותי ולבטח לא לדעת מה עובר עלי אם אני רוצה להסתיר משהו.

ואיכשהו, אני מרגיש שאני צריך להתבייש בזה.

אבל לא אני צריך להתבייש. הוא צריך. זה גם לא אני, זה הוא. וזו לא קלישאה כי אני הייתי באינספור בתי שימוש בעולם ומעולם זה לא קרה לי. רק עכשיו, אתו. ואין להגיד שאני רציתי את זה. כולם יודעים שאני לא מתפשט ושאין לי דימוי גוף גבוה ולכן אני לא חשפתי כלום. לא שידרתי לו שום רמז שאני רוצה את זה. הוא דחה אותי. הוא הפחיד אותי.

אפילו אם אני הייתי רוצה לשדר לו משהו, לא הייתי מספיק. כבר שנכנסתי הוא נפנף לעומתי עם האיבר שלו. מזל שאני אהבל שלא מסתכל על שום דבר בשירותים מלבד השירותים עצמם.

שמתי לב שכל פעם שאני חושב על זה או מדבר על זה, אפילו אם זה רק בפני עצמי, אני לא יכול שלא להגניב איזו בדיחה על חשבוני או חשבונו או על שנינו. אני לא יכול שלא להצחיק, למרות שזה הנושא הכי רציני בעולם.

אני לא יכול שלא להצחיק כי כך אני מתמודד עם דברים, עם הומור. לכן קשה לאנשים להבין שאני באמת נכנסתי לטראומה מזה. קשה להם להגיב ברצינות כשאני מולם צוחק על זה, עליו, על הסיטואציה.

אך כשהם צוחקים, בלי לנסות להבין בכלל, בלי שהדבר נבע ממני, זה הכי פוגע בעולם. זה זלזול. זה חוסר אכפתיות.

תמיד חשבתי שלעולם לא יקרה שיאנסו אותי כי אני מכוער מדי. עכשיו גיליתי שזה לא רלוונטי. או שאני לא מכוער. אני מעדיף לחשוב שאני יפה, כי אז אולי יצא משהו טוב מהכל ואני ארגיש קצת טוב עם עצמי.

לא קיבלתי את זה טוב. כשאני נזכר בזה אני חש גלי חום אחרי גלי קור שחוזרים וממיסים ומקפיאים אותי בכל שנייה ושנייה. אני רועד, הדופק שלי מהיר ואני לא נושם סדיר.

בחיי סנטה אפשר לחשוב שנכנסתי להיריון.

מאז אני מסתובב עם דוקרן, כל הזמן. קצת פתטי ועצוב אבל אני מרגיש בטוח אתו. עכשיו באמת הפכתי לבן עירי.