אתמול בעת שיעור דינאמיקה הבנו מה ההבדל בנינו, עתודאים, לבין שאר הסטודנטים.

"מסוק זה נע במהירות קבועה של ידה ידה ידה זווית חודו היא בלה בלה בלה מהירות הרוח הנושבת לכיוון השני היא בלאט והתנגדות האוויר היא חתיכת זיין. המסוק נע לכיוון עזה."

לאחר שהמרצה הבין שאנחנו רק צוחקים על זה ולא פותרים את השאלה הוא אמר: "סבלנות שלי אינסוף... מגיע לסוף."

אולי הוא גאון אבל כשהנושא נוגע לדברים שיוצאים לו מהפה, אין כמעט קשר.

באותו השיעור, הוא ניסה להדגים לנו את פעילות הרוטור ואת שינוי התאוצה הרגעית ולכן הוא לקח את הקלמר שלי שהינו קלמר ג'ינס רגיל והתחיל לסובב אותו בעזרת הרצועה שלו. עם כל סיבוב וסיבוב הקלמר קרב יותר ויותר לפרצוף שלו ואני לא יכולתי שלא להתפוצץ מצחוק כשאני מדמיין אותו פוגע בעצמו. המרצה לעומתי לא אהב את הגיחוכים שלי.

לבסוף הרצועה נקרעה והקלמר עף לעזאזל. וכמובן שזו הדגמה למהירות הקווית שנוצרת מאחר ואין שום גורם אשר מושך את העצם למרכז ציר הסיבוב.

בסיום השיעור הוא רצה לתמצת לנו את הכל: "מה חשוב לי פה?... הכל." אחלה של תמצות.

בהפסקה ניגש אלי סטודנט על מנת שאבהיר לו משהו בנוגע לנושא מסוים. הוא  התחיל את השאלה שלו ב"סליחה על הבורות אבל..."

כשהוא סיים את השאלה התשובה המיידית שלי הייתה: "ואתה באמת צריך להתנצל." אם נשווה את השאלה שלו למשהו שכולם יכולים להבין אז הוא בערך שאל אותי "תגיד, מים רטובים?"

בשיעור אחר התחלנו להתערב עם המרצה בנוגע לנושא מסוים. אחד הסטודנטים אמר: "היה לי פעם מורה שאמר על התערבות 'יש אחד אידיוט ויש...' אה...".

ניתן להניח שאותו אידיוט נשאר אידיוט.

בשיעור אלקטרוניקה המרצה הכתיבה לנו תשובה הנוגעת לדגימת ערכים אנלוגיים על מנת להמירם לערכים דיגיטאליים.

מרצה: "על מנת להמיר אות תקבילי לאות ספרתי בשלב הראשון יש לדגום את האות ולשמור אותו-"

שם עצרתי אותה.

"את מתבלבלת. את לא יכולה לדבר ככה, הבוחנים לא יבינו. אנחנו צריכים לכתוב להם משהו בסגנון של 'מכשיר זה להיות איפה יש שמה בקר לבדוק ערך פיזיקאלי...'."

הכיתה הסכימה אתי. המרצה גלגלה את העיניים שלה.

טוב, אשמתי שהיא ילידת הארץ?!

בסיום הלימודים הלכתי לבניין המשרדים על מנת לשוחח עם ראש המחלקה שלי. כשהייתי אצלו במשרד מנהלת המכללה נכנסה פנתה אליו ואמרה: "אבל הבטחת לי סטודנטים לעזרה".

ובכך הפכתי למזכירה. זרקו אותי לתוך חדר ישיבות ענק, עם שולחן ענק שעליו ניצבו ארגזים מלאים מעטפות מכתבים ומדבקות של כתובות. הייתי צריך לשבת ולהכין את המכתבים. בעודי עושה זאת שאלתי את עצמי למה, למה לעזאזל אני מתרגל משהו שבברור אני לא אעשה בצבא?

כשיצאתי משם, אחרי 367 מעטפות (פשוט נשבר לי, ואפילו כשיצאתי מהחדר הרגשתי כאילו אני בורח ממוסד סגור. מטומטם כשיוצאים מנקודת ההנחה ההגיונית שאני מתכוון להגיע שוב למכללה בשלב כלשהו והאנשים יודעים בדיוק מי אני) וראיתי שאין לי שום פפרקט, הרגשתי טוב עם עצמי.