ברביעי בבוקר קראתי ספר בשיעור דינמיקה. פתאום שמתי לב ששרר שקט בכיתה. הרמתי את הראש מהספר וראיתי את כל הכיתה יחד עם המרצה בוהים בי.

אני אוהב שאנשים מתרכזים בי, זה נותן לי את התחושה שאני מישהו חשוב, אבל הפעם זה נראה קצת מאולץ יותר מדי.

אני: "וישנה סיבה שאתם בוהים בי?"

ידידה שלי: "וואי, אתה אידיוט."

אני: ~מרים גבה~

מרצה, במבט נכנע: "ואם אי פעם הוא היה מקדיש את אותה תשומת הלב שלו ללימודים, הוא היה אוכל את כולכם."

אז אני לא מבין למה אני אידיוט. הוא אמר שאני חכם, לא?

בשיעור מיקרו- בקרים אחד הסטודנטים עשה 'פאק' עם השפתיים שלו. כתגובה המרצה גם עשה 'פאק'. כתוגבה אני אמרתי :"בוגר."

בסיום הלימודים, כשאני לבבי ושמח קיפצתי להגיד שלום למרכז המגמה שלי כי רציתי לדחות לעצמי מבחן. הוא הסכים, ואני חשתי שמשהו חשוד. כאילו בתור סימן נכנסה המנהלת למשרדו. בפעם האחרונה היא תקעה אותי בחדר ישיבות להכניס 367 מכתבים למעטפות. עיני נפערו באימה כשהיא אמרה "אז לך תדביק להם עכשיו כתובות."

ואני לא מבין, אני אפילו לא אעשה את זה בצבא. פקידות זה להומואים. סטגדיש (-.-")

חשבתי שאולי הם גם כתבו, אבל הם פשוט הפנו אנשים לפה. אחלה. תמיד חשבתי על להיות היסטוריון.

אתמול שוב נסעתי לת"א אך הפעם, במקום לפגוש על בוקר את קסיופאה פגשתי את בסט. ולא כי בסט יותר טובה אלא כי צריך  לאזן בין הצפון לדרום. כשנייה לאחר שהתחבקנו בסט הביאה לי הפי היפו. שזה דבר ממש טעים אבל כשמו כן הוא, הופך אותך להיפופוטם מתנדנד. התיישבנו לאכול בארומה-עוד-סניף-של-'אנחנו-נשתלט-על-העולם-מו-חא-חא'. היה נחמד. אני נחנקתי ובסט התפוצצה לה מצחוק. כשהחמצן בגופי אוזל, ראיתי את כל חיי עוברים לפני. 'הולי-סנטה-הכביסה!'. שתיתי וזה לא עזר. אז אמרתי לעצמי "טוב, דאם דאם, אם אתה הולך למות לפחות תאכל איזו פרוסת לחם בדרך. אבותיך הפולנים שם ואיך תסביר להם את זה שלא אכלת?"

כשהכול נבלע הפסקתי להיחנק. המשכנו לדבר וגיליתי שבסט סופר מוכשרת. כשהיא הייתה קטנה והיא הייתה נופלת היא הייתה מתקשרת לסבתה ופשוט מחכה שהיא תבוא להרים אותה. כי פשוט לקום קצת קשה? בנות. כרעיון נורא מקורי של ה', הסתנוורתי. אבל רק אני. הכל כולל הכל היה בצל ורק עלי נחתה פתאום משמיים קרן אור שסנוורה לי את הצורה. בסט צחקה עלי, אבל זה בסדר. לא ראיתי כי הייתי מסונוור ומלבד זאת, כשהיא הייתה קטנה היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה כשהיא נפלה. לבטח זה לא לקום. וזה לא יפה לצחוק על נכים, אז לא צחקתי עליה.

כשסיימנו לאכול זזנו לדיזינגוף סנטר וגיליתי שכל יום חמישי ושישי יש שם יריד אוכל. זה הרגיש לי כשבוע שעבר. אותו מקום, אותם רחות. חפשתי את אותו האיש ולא מצאתי. דעתי נחה עלי. הדוקרן שלי כבר לא עלי.

בחשש הלכתי לשירותים, ולא קרה כלום. זה חותם לבסוף את העניין שזה היה הוא ולא אף גורם אחר. הוא צריך טיפול. או סירוס. או גם וגם. הלכנו לצמת ספרים ובסט קנתה לנו ספרים. כשסיימנו לקנות אותם, תהינו מה לעשות אז עלינו ללובי העישון, כי בסט רצתה. הראתי לה את העמוד שקשקשו עליו את ההשחטות והיא צילמה אותו. כשעמדנו שם, תהיתי לעצמי למה אני גם לא משחיט וכותב משהו. לכן, כמו כל אדם בעל תושייה, הוצאתי טוש והלכתי לכתוב "קארפה דיאם". כשסיימתי בסט כתבה את שמה. מלא רגשות אשמה חיפשתי טיפקס למחוק את הכל, אבל לא היה סיכוי שאני אגיע לשמה של בסט כי היא ממש גבוה, לכן השארתי זאת כך. כשחשבתי שסיימתי להיות דאם דאם מקשקש הקירות בויפרנד התקשר ומלא חשיבות עצמית של ילד בן חמש שהרגע זכה במדליית זהב של אידיוטיזם, סיפרתי לו מה עשיתי. חיפשתי עוד רעיונות לכתיבת דברים, אז הוא הציע לי לכתוב "דאם דאם". אז הנה התוצר הסופי:

כעבור זמן מה ארס הגיע עם ידידה שלו שנקרא לה "ערבית". ולא כי היא ערבייה, אלא כי זו בדיחה פרטית. קיפצתי על ארס והוא אפילו לא ברח ממני. עם כל הריחות הייתי רעב וממש רציתי לאכול, אבל היינו צריכים לחכות לכרונוס הנחמד שהחליט לדפוק איחור של שלוש שעות. כשהוא הגיע הלכנו לאכול ואכלנו אוכל ורציתי לרשום עוד כל מיני מילים עם השורש א.כ.ל ויתקשרו למשפט, אבל כאמור אני עצלן.

כשסיימנו פגשנו עוד ידידה של ארס שנקרא לה דידי. נחשו למה. היא הייתה רעבה ולכן הלכנו לאכול, שוב. רק שהפעם רק היא אכלה. כשחכנו לאוכל שלה בויפרנד הגיע. עלינו לקומת המושבים השניה, כשאנחנו בטוחים שכשיגיע האוכל הם יעלו. ישבנו שם 20 ד' כמו אהבלים, כי משום מה החמורים החליטו להישאר למטה ולהשאיר אותנו לבד. זה היה רעיון נחמד, רק למה לא חשבו לגלות לנו אותו?

כשהסדרנו את העניין של "יאה אהבלים חכנו לכם כמו טמבלים!" יצאנו והלכנו לחפש מתנה לאחת החברות של הבנות.

חפשנו חנות ספציפית, ורק לי היה את השכל ללכת לשאול במודיעין היכן היא נמצאת. היינו צריכים לעבור בניין, אז עברנו ברחבה שבה היה את יריד האוכל.

אז ראיתי אותו. אותו לברדור לבן מכוער. לעולם לא אשכח אותו. אבל נלחמתי בעצמי, מה באמת הסבירות שהוא נמצא פה שוב?

עיני ריצדו בפרעות בחיפוש אחריו. כשהבחנתי בו נשמתי נעתקה וברחתי בכיוון השני. לא כולם הבינו אבל פשוט אמרתי לאלו שהיו שבוע שעבר שהוא נמצא פה. לא לקח להם הרבה זמן והם באו בעקבותיי. בקומה השלישית עצרתי. החלטתי שאני חייב להתעמת, ואפילו אם זה לא יהיה אתו ישירות, אני חייב בשביל עצמי. אני לא יכול להמשיך לברוח, זה לא עושה טוב לאף אחד.

חזרנו מטה. וחצינו. וראיתי אותו עוד הרבה פעמים אבל זה כבר בסדר. אני יכול לנשום לידו ואני לא חש צורך להרביץ לו.

הצורך הזה נשאר בבויפרנד ובבסט שדאגה שיצביעו לה ישירות על אותו אדם כדי שהיא תוכל לפוצץ אותו.

אבל אני לא דוגל באלימות לכן אז כל מה שעשיתי כשהוא הצמיד אותי לקיר היה לדחוף אותו. לא שאני לא אהיה שמח אם ייפול עליו פיל והוא ימחץ למוות, אבל אני לא אזרוק עליו אחד כזה. ומלבד זאת, פתאום נראה שבת"א יש מחסור נוראי בפילים שנופלים משמים.

מצאה חן בעיני החנות שקנינו בה את המתנות. היא הראתה לאישה בדיוק היכן היא עומדת בסדר העולם:

כשסיימנו את סבב השטויות שלנו התיישבנו במקום הקבוע שלנו ואז גיליתי למה במשך רוב הזמן שהסתובבנו כרונוס דחף את הידיים שלו "בטעות" לתוך החזה של דידי.

ציצי זה משעשע!

בחי ישראל, אפילו בדקתי!

זה לא מעמיד לי, ובחיים אני לא אגמור מזה, אבל זה אחלה! באמת! עכשיו אני מבין לסביות.

בדקתי את החזה של בסט ושל דידי ובחרתי להמשיך להתעסק עם החזה של דידי. בויפרנד נעלב, ולא משנה כמה אמרתי לו שאני מעדיף ג'ויסטיקים על פני כפתורים, הוא עשה פרצוף נעלב כשהידיים שלי היו על דידי. ומתברר שיש לי טביעת עין טובה ואני יודע לזהות גדלים.

ישמרני סנטה אני מתחיל להיות סטרייט.