3/2008
"אני רוצה להזדיין"
ביום הלימודים האחרון שלי ראיתי את המרצה האחרון שלי לאותו היום, שכבר חודש לא הייתי אצלו.
אני: "היי, יש היום שיעור?"
מרצה: "למה? אתה רוצה לאמת את ההברזה הבאה שלך?"
אני: "לא... כי אני רוצה לדעת. אתה יודע, היום זה היום האחרון, ואתה נחמד אז אני אופיע לשיעור."
מרצה: "כל הכבוד לך. אני לא אופיע."
אני: "מה?"
מרצה: "מה אתה חושב? אחרי שאתה וכל הכיתה שלך לא באים לשיעורים שלי חודש, וכל פעם מחדש אני מוצא כיתה ריקה, אני לא אלמד ואמשיך לבוא?
לא בא."
למען יום הלימודים האחרון כל הבנים בכיתה שלי לקחו שקיות סוכר מהקפיטריה וכתשו אותם בכיתה.
הם סידרו בשורות את האפקה הלבנה וכשמרכז המגמה נכנס לכיתה כולם בתיאום מושלם הורידו את הראש ועשו עצמם מסניפים. איזה יופי, איזו הרמוניה. הדיוק, התיאום, הביצוע מושלם. חבל שהלימודים שלנו לא נראים כך.
בסוף היום מרכז המגמה עשה לנו שיחה של "אוי, ילדים שלי עוזב קן" אבל אני לא אצטט לכם אותו יותר מדי מאחר וזה לא יפה לרדת על אנשים שהעברית שלהם עילגת. מה גם שלי אין את הזכות הזו מאחר והעברית שלי לא יותר טובה. כלומר היא כן, אבל לא נעים לרדת על נכים.
במהלך השיחה הוא ביקש לתמצת במילה אחת את שהותנו במכללה. היו שכאלה שאמרו "מדהים" ואני משער שהיה גם "מרהיב" ואז הגיעו אלי. "טראומה". זה כן טראומתי. כשהוא עשה את אותו התרגיל רק על הנהלת המכללה, הוא פנה אלי בפרצוף עקום.
"אתה מדהים, ביי".
אבל לא. הכיתה שלי המשיכה. מטומטמת. ממתי מישהו באמת מעביר משוב על מישהו או משהו? לעולם לא.
זה כמו שאחרי יום טירונות מתיש המפקדים ישאירו את הכיתה למשוב. לא באמת מדברים, אמורים לשתוק וללכת לישון. אבל לא, הם ידברו. וינאמו ויפתחו ויחשבו שזה ממש נחוץ, במיוחד כאשר הדבר היחידי שעוד מחזיק אותנו במכללה, זו השיחה הזו.
לפני שיצאתי מהמכללה תפס אותי המנהל הפדגוגי.
מנהל: "תגיד, דאם דאם, למה אתה שונא אותי?"
אני: "אני? שונא? אותך? וכי למה?"
מנהל: "כי אתה כל הזמן מתווכח אתי."
אני: "קודם כל, אני לא מתווכח. אף פעם. אני מתורבת, אני מתדיין. דבר שני חשבתי שזה הקטע המיוחד שלנו. L"
מנהל: Oo
אני: "מיוחד!" L
וקיפצתי הביתה מאושר מהסיום. כמובן ששנייה לאחר מכן מעדתי, אבל מילא.
בעיקרון נשאר לי רק פרויקט הגמר.
היום כשישבנו עליו עם המנחה הוא הרצה ממש הרבה על נושא מסוים, על מנת להרחיב את הידע שלנו ובשביל שנוכל לענות יאה לבוחנים. כשהוא שם לב שאני היחידי שנשאר קשוב אליו ואני גם נושא מבט מתוסכל הוא שאל אותי,
מנחה: "אתה רוצה ללמוד או להיפטר מזה?!"
אני, מאושר מאפשרות לפרצה, "להיפטר!"
מנחה: "זדיין!"
הלוואי. (אחמ בויפרנד)
לפני שבוע כשישבתי עם המנחה על ספר הפרויקט הנורא מוצלח שלי, הוא גם הרצה לי והייתי צריך לכתוב קצת ממה שהוא אומר. התחלתי, נכנעתי וכתבתי "בלהבלהבלה להשלים בבית." מוכשר שכמוני שכחתי מזה והיום כשהוא קרא את זה, הוא לא הבין. כשהוא הבין, הוא הרביץ לי.
עשינו היום ניסוי עם מודול הדיבור שלנו. כתבנו תוכנית ענקית של חמישה עמודים. זה הלך בערך כך: ראן- לא עובד- "נחוםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם".
כשיצאתי היום עם החבורה הקבועה התיישבנו חסרי מעש בלב העיר, היכן שיש הרבה ערסים. זה לא נעם לי במיוחד לכן ניסיתי לשכנע את העצלנים לזוז יחד אתי למקום אחר. הם לא ממש הראו נכונות לכן עמדתי, קיפצתי, נפנפתי בידיים ומאחר ויש כמה רוסים ניסיתי למשוך אותם ע"י הידע הנרחב שלי ברוסית.
אני: "דאסבדאניה!" כשאני מצביע לכיוון שאני רוצה ללכת.
רוסי: "אתה הולך לאנשהו?"
אני: "לא, אנחנו. אמרתי.... פאק. -.-". "
מתברר שאין לי ידע נרחב ברוסית. (לזכותי יאמר שפשוט התבלבלתי עם אידיסודה)
כשהלכנו עברנו ליד חבורה ערסים כשאחד מהם צעק לנו: "666". עניתי: "222".
כשיישבנו בתוך גן שעשועים לרוסי היה טלפון. וכמובן שכמו כל חבורה של בוגרים שקלנו בכובד ראש מה אפשר לצעוק לתוך השיחה. מאחר והוא רוסי הבנתי שסמים ואלכוהול די שכיח בחיים שלו לכן צרחתי: "תעביר את הפסטה!". אף על פי שאני שונא פסטה.
בחבורה יש אחת שרוצה להיות חברה שלי. היא החברה הכי טובה של ידידה ממש טובה שלי. אותה ידידה נהנת להגיד "אתם כאלה חמודים יחד" ו"אתם מתאימים" ו"חחחחחחח החבר שהולך להיות לך חמוד." רק בגלל שזה מרגיז אותי.
במהלך שיחה כלשהי הגענו לדרכים לייסר אדם. אני שאלתי להצעות על מנת לייסר את הכלבה שהוציאה את בויפרנד מהארון. הידידה שלי הציעה "הדרך הכי קלה לייסר אדם היא להפוך אותו לחבר שלה" כשהיא מצביעה על המשפדת. כלומר הדלוקה עלי.
במשך הלילה הנחתי את ראשי על ברכי הידידה כששערות מראשה נכנסו לי לפרצוף. ביציאה אימפולסיבית אמרתי: "היא דחפה לי, היא דחפה לי!" כשקלטתי מה אמרתי הוספתי "אוי".
כשהסתובבנו ראינו רוסי יושב להורדת ידיים עם דוס. בציפייה משולהבת בסקרנות חכתי לראות מי ינצח, הוודקה או ה'. הוודקה ניצחה.
היה קר לכן נכנסו לבית קפה. הידידה הוציאה ליפגלוס ושמה לעצמה, מתלהבת מהשפתיים שלי היא שמה גם לי. משום מה, ואל תשאלו אותי למה, לא התנגדתי. כך שיצא שכל החבורה עם ליפגלוס עושים "מוואה" מאחר והדבר הכי הגיוני וחשוב שה' עושה בזמן הזה הוא להשקיף על החיים שלי ולהכניס כל מיני טאצ'ים התחיל להתנגד ברקע "מתי נתנשק". היה נחמד עד ששמתי לב לתופעה ושאלתי עליה: "מה? אמורים לאכול את הליפגלוס?" אשמתי שזה מה שכולם עשו?!
בדרך חזרה סחבתי את הדלוקה. היא הייתה קצת פיכחת. כלומר היא נתלתה עלי כמו שק תפ"א. רפויה ושיכורה. עברנו ליד היסודי של אמא שלי. היה שלט "העישון אסור" תמיד ידעתי שצריך לעקור את הבעיה מהשורש.
לפתע משום מקום: "אלוהים, איך שאתה רזית. אתה ממש יפה עכשיו." הסתכלתי לכל הצדדים עד שהבנתי שהמשפט הזה יצא מפי שק תפ"א שתלוי עלי.
עניתי: "תודה רבה" וניסיתי להעביר את העול הזה למישהו אחר. היא כתגובה תפסה לי באגן ממש חזק והתקרבה אלי.
"נראה לי שאת זקוקה לאוויר" אמרתי, כשבעצם דיברתי לעצמי. היא רק נצמדה יותר ותקעה את הפרצוף שלה מול שלי בניסיון לנשיקה. אני השארתי את פרצופי בצורה של תגובתי למשפט הראשון שיצא מפיה, הרמת גבה. היא משכה אותי אליה בכוח שנראה לי ממש עצום ביחס לגודל שלה.
היא: "אני רוצה להזדיין."
אני, המום מהאבסורדיות: "מעודן."
האם כל הנשים כאלו משוגעות? לא שהגברים כזו מציאה גדולה.
למה נגיד, בויפרנד מעולם לא אמר לי את זה?
לבסוף התחמקתי ממנה בטענה שהפיות אסרו עלינו שכיבה לאור הירח.
האתזגרופוביה שלי חוגגת. פאניקה.
| 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy