כאמור הרגשתי היום חרא. הרגשתי כל כך חרא שהחלטתי שאני צריך להשתכר.

פתחתי את המקרר, הוצאתי בירה, שתיתי אותה בשלושה שלוקים.

אחרי שלא קרה כלום הרמתי את הבקבוק.

סעמק. בירה שחורה.

מאחר ונכשלתי בניסיון הראשון שלי להשתכר, התקשרתי לבויפרנד כדי שינענע אותי.

חכתי שהוא ישאל אותי מה הוא יכול לעשות על מנת שאני לא אהיה בדיכאון, כשהתנחלה אצלי בראש תשובה מאוד ברורה: "זדיין אתי!". אבל מתברר שהוא מכיר אותי יותר מדי טוב, ולכן הוא לא שאל. כששאלתי אותו למה הוא לא שואל אותי הוא אמר לי שאז הייתי אומר לו את זה.

נו ו...?

שיזדיין. אתי.

מאחר ולא יכולנו להיפגש היום, חיפשתי מישהו אחר לעשות אתו משהו.

גיהצתי צחצחתי התבשמתי והייתי מוכן לצאת. כל מה שהייתי צריך לעשות זה למצוא מישהו שמוכן להיות אתי. לא מצאתי.

חשבתי על לצאת לבד כי הייתה שמש חמימה אבל הבנתי שזה די ישבור לי את ההילה של "Waaaa life sucks" אז הגפתי את התריסים בחדר שלי והלכתי לישון. הייתי חותך ורידים אבל זה קצת איכסי.

כשהתעוררתי עדיין הרגשתי רע, ועדיין לא היה לי מה לעשות. הייתי חייב לעשות משהו.

התקשרתי שוב לכל העולם והתחלתי לדבר עם טלי כשלבסוף היא אמרה לי,

טלי: "דאם דאם, אתה לא לבד. יש לך אותי!

        ........................ טוב אני חייבת ללכת, ביי" ~ניתוק~

אני: אומלל בודד עם אתזגרופוביה מוכחת.

לבסוף מצאתי ידידה אחרת, ששמעה בקול שלי שאני לא בסדר, בכלל, אז אמרה לי לבוא למגרש ההחלקה.

יצאתי מהבית כששני קפוצ'ונים מכסים את האין שיער שלי. כשעמדתי באחד הרמזורים הבחנתי בזוג שהבת אמרה לבן "נו, אבל יהיה לך קר, קח את זה חזרה" כשהיא מתכוונת לסווצ'ר שהיא ככל הנראה קיבלה ממנו.

הסתכלתי עליו טוב. לא, לא יהיה לו קר. אבל ממש לא. בסיביר הוא יכול להסתובב ערום ולא יהיה לו קר, אני בכלל לא מבין למה הוא התאמץ ולבש חולצה קצרה.

כשהגעתי למגרש ההחלקה ראיתי אותה, הדלוקה ועוד חבר שלהן מחליקים להם בכיף ברולר. כשהם התקרבו אלי בחשש הורדתי את הכובעים.

דלוקה: "לאאאאאאאאאאא, איכססססססססס למה?!-"

ואז חייכתי. תודה לסנטה לפחות יש משהו אחד טוב בזה שהשתגעתי וקצצתי את השיער, היצור הזה לא ירצה לשכב אתי!

"- טוב, לא משנה. אתה בכל מקרה חמוד. רוצה לשכב אתי?" ~מצחקקת לעצמה ואז תוקעת בי מבט זימה.~

שיט. הלוואי וישרף לסנטה הזקן. ארורים יהיו ברואיה.

לשנייה היה לי נחמד, כי הרגשתי שמתייחסים אלי וטוב לי. זה חלף כאשר הם פשוט חזרו לרולר שלהם ונתנו לי לשבת בצד. שעתיים. כי הם לא הסכימו שאני אלך, כי רע לי.

הם ממש לא מבינים שזה בדיוק מה שעושה לי רע, שזה מה שהביא אותי למצב הזה. ההתעלמות המופגנת הזו.

אני בטוח שהם לא עשו את זה בכוונה. רוב רובם של האנשים לא עושים את זה בכוונה, הם פשוט נהנים ואני לא ממש קשור. לכן אני תמיד רוצה ללכת, כך לפחות אני יכול לחלום שאם הייתי מספיק זמן הם כן היו שמים עלי. אבל לא הלכתי ולא היו חלומות ופשוט הרגשתי רע. ממש רע. אתזגרופוביה על כל פארה.

אחרי שעתיים שהם מחליקים ואני בצד, הם התעייפו. הצלחתי לשכנע אותם ללכת למקום שאני גם ארגיש קשור, אז הלכנו לגלידה. אבל אין לי חשק לכלום, בטח שלא לאכול. אני אוכל רק כי בויפרנד חושב שאני רזה מדי והעצמות שהוא חושב שבולטות לי מפריעות לו. אכלתי עם הידידה גלידה שדמתה יותר לחזרת מאשר לגלידה. לא גירה במיוחד.

בדרך חזרה הביתה ראיתי קרטון של מקרר שהיה שלם. נכנסתי לתוכו וככה הלכנו, הם לפני ואני אחריהם בתוך קרטון. היה משעשע. מעולם לא צפרו לי כל כך הרבה פעמים.

אני כל הזמן מחפש את הקוקו שלי, אני לא זוכר שאין לי כלום.

אני מרגיש ערום.

ורע.