אתמול אחרי המכללה נסעתי לסבתא וסבא כדי להמשיך משם עם סבא לאזכרה של סבא רבא ואחיו.

כשנכנסתי סבתא הסתכלה עלי וכמו כל פעם סקרה אותי מהתחתית עד הראש. מבטה התקבע על ראשי.

לפתע היא התחילה לייצר קולות שמחה כאילו הרגע הפכתי לזהב והיא יכולה למכור אותי בשוק השחור.

"איזה יופי! חזר לך השכל! אתה נכד טוב!"

לפחות מישהו אחד מרוצה מכך שהשתגעתי וגזמתי את שיערי. כמובן שלאחר שנייה הכול שוב התהפך.

סבתא: "מה זאת אומרת לא אכלת היום?!"

אני: "ואני חשבתי שאת צברית."

סבתא: "ומה הקשר?"

אני: "אז את אמורה לדעת עברית!"

היא הכניסה אותי למטבח כשהיא יותר רותחת מהמרק שנמצא על הכריים. סבא שלי גם נכנס ונראה מרוצה מכך שאין לי שיער. הרגשתי מושפל. לו יש. לו יש הרבה. לו יש גם שיער חלק יפהפה, לא כמו שלי מעפן. כשהוא ראה אותי הוא העביר יד על השיער.

סבא: "אני גם צריך להסתפר באמת, לא עשיתי את זה כבר חודשיים."

מניאק.

אז סבתא התחילה לרכל עלי עם סבא בעצבים, באידיש.

אני: "סבתא, אני מבין אותכם."

סבתא: "אז למה אני מתאמצת?

         "אתה ממשיגענא!" (כי לא אכלתי)

היא הגישה לי אוכל ואכלתי. אתם צריכים להבין שבבית פולני כל ארוחה מורכבת ממספר מנות כשלכל המעט הן שתיים, בשר עם תוספת ומרק. כי אין דבר כזה בלי מרק. אם אין מרק אז זה לא נחשב אוכל.

כשאני באמצע המנה העיקרית, לפני המרק, סבתא באה ביציאה,

סבתא: "אתה רוצה תותים?"

אני:  מרים את הראש, ממצמץ ומרים גבה "עדיין לא סיימתי את הבשר ויש עוד מרק."

סבתא: "זה כן או לא?!"

אני: "לא!"

כשסיימתי לאכול נסעתי עם סבא. נסענו לאחותו שגם היא פולניה לא קטנה אך לזכותה יש לומר שהיא באמת פולניה, לא כמו סבתא שהמשפחה שלה כבר 250 שנה בארץ. אחותו של סבא הציעה לי פירות. סירבתי. הציעה לי שוקולד, סירבתי. הציעה לי לשתות, סירבתי. הציעה לי לשתות משהו חם, סירבתי. הציעה לי מיץ, סירבתי. הציעה לי תה, סירבתי.

לבסוף היא האדימה.

היא: "אני לא יכולה לסבול את זה שאתה לא אוכל כלום! קח שוקולד!"

לקחתי. יש גבול שאסור לחצות כשאתם נמצאים בבית פולניה. אתם חייבים לאכול משהו. אם לא אז היא רוצחת אותכם. וזאת כדי שאח"כ השכנים לא יוכלו לרכל על כך שהיא לא הגישה כלום לאורחים שלה.

האזכרות עצמן היו מלאות רגש. אני תמיד ניצב על גבול הבכי, במיוחד כשאני מול הקברים של סבא- רבא וסבתא- רבא כשבין שניהם ישנה מצבה לזכרם של המשפחה שנרצחה בשואה.

הרב הרגיז אותי. סבא שלי שיחיה עוד הרבה, זוכר את כל ספר יזכור בע"פ. הוא זוכר את כל הברכות של הכל בע"פ, תמיד הערצתי אותו. אבל שמתי לב להבדל נורא אדיר בינו לבין הרב.

הרב מכני. הוא לקח את הדת והפך אותו למכונה. לא הרגשתי שום רגש כשהוא התפלל, שום דבר. הוא מסר את דבריו כאילו הוא קורא רשימת מכולת. חשתי זלזול.

ואולי זה רק אני, אולי ככה באמת כל הרבנים אבל אני בספק.

הדת שלנו באמת הפכה למשהו שעושים רק כי צריך בלי שום רגש? אין תשוקה במשהו שמאמינים בו?

אני יודע שכאשר אני מדבר על ביולוגיה העיניים שלי מנצנצות ואני נסחף בהתרגשות. איפה זה אצלו?

בסוף יום האזכרות אחת האחייניות של סבא ניגשה אליו ואמרה לו "ניפגש בשמחות." באותה נשימה היא שאלה אם היא תפגוש אותה באזכרה של ההוא.

ויזמיר, כל המשפחה שלי קבורה באותו בית קברות ונראה שכולם מתים. כשבדקתי את שאר האזכרות שמתי לב שאנחנו אמורים להיות כמעט כל יום שם. אני כמובן לא אלך, וכמובן שלא סבא כי הוא לא יכול הוא מבוגר מדי, אבל זה מעציב אותי.

כשחזרנו לבית של סבא, סבתא הביאה לנו ארוחת ערב. היא הכינה סיר מלא חצילים מבושלים. כשבאתי ללכת היא אמרה לי לקחת חצי מהסיר, כי נשאר. אמרתי שלא צריך כי אמא השאירה אוכל. היא נקעה בי מבט נעלב ואמרה: "מה השאירה?" כאילו אין לה זכות כזו.

היום הלכתי אליהם שוב לצהרים עם אחותי.

הפעם סבתא החליטה לא לשאול ופשוט הגישה לי ולאחותי אוכל על אף סירובנו וטענותינו שבטננו מלאה.

היא הביאה לנו שוקולדים אחרי האוכל, ואחותי לא יכלה יותר. מתחת לשולחן כצמד גנבים היא העבירה לי את שלה. כשסבתא ראתה שסיימנו היא אמרה: "איזה יופי, כבר גמרתם? אתם בטח רעבים. אני אביא עוד!"

בחי ישראל להיות צאצא לבית פולני זה משמין.

בחי סנטה אם מישהו יבוא לביתי ולא יאכל או ישתה משהו אני ארצח אותו.

אני בנושא הזה גם פולניה. אני שואל עד שפשוט אני מגיש וזהו. אם יש צורך, אני דוחף לפה בכח.

פורים הזה אני מתחפש למישהו שלא בדיכאון שהורג אותו!