כמו במגלשת מים ארוכה, לעלום אני לא רואה את התחתית. המים מעוורים וכל מה שנותר זה לחכות עד אשר האינרציה של גופך תגיע לסיומה.

המעוף העיוור הזה בלתי נסבל מבחנתי, אני מפחד מדי. אני לא יכול שלא לדמיין את עצמי מועף לבור של אינסוף ולעולם לא חוזר משם. צונח אל הלא כלום שמרכיב את הכל. מוקף בלובן כל כך בוהק שמחשיך את הכל.  מנסה משתדל ובכל זאת נשאר חסר אונים כנגד הכוחות שהינם. בכל פעם לגלות מחדש שזו לא התחתית, בכל פעם להבין עד כמה עמוק עוד אפשר ליפול. להפנים שאתה מתפרק לגורמים בלי יכולת מניעה.

אתמול רובם של האלים באו אלי. אני לא יכול להגיד שלא הייתה שמחה, כי הייתה.

יחד עם זאת אני יכול להגיד שאני לא הצלחתי לצאת מהדיכאון. עם כל רגע רק קרסתי יותר, במיוחד כאשר בויפרנד עזב. מוקדם מדי. זה תמיד מוקדם מדי.

רציתי לשתות. רציתי להשתכר. בפעם הראשונה בחיים שלי פשוט רציתי למחוק את הכול, רציתי ליהנות בלי כל קשר לרגשות שמתחוללים בתוכי. זה לא עבד. אחרי שקנינו את האלכוהול ובאנו לשתות אותו לא יכולתי באמת לשתות לשכרה. אבל שתיתי. לא אהבתי את זה במיוחד, טעמי אצטון ואנטיביוטיקה מעולם לא עשו לי טוב.

אבל כמו תרופה, בלעתי ולקחתי עוד מנה. להשכיח את הכאב. לא הבאתי את עצמי למצב שאני שיכור בו, אבל כן הייתי מסובב. הייתי מסטול. זאת הייתה ה3/4 שעה הכי שמחה שלי בשבועיים וחצי האחרונים שלי. אף על פי שלא הייתי שיכור נתתי לעצמי דרור להיסחף כי היה את תירוץ השיכור.

אז החלקתי יותר וחייכתי יותר. הכול בהצגה מרהיבה של דאם דאם השיכור. הצגה שכל כך הייתי זקוק לה רק על מנת לא לחסל את עצמי.

אבל הזמן עבר והמסטול נעלם. מה שנשאר זה לטפל באלו שלא ידעו לשתות, כמו למשל התאומה שלי.

ככל שהלילה התקדם לו כך נכנסתי יותר לדיכאון. וזה לא שכבר לא הייתי בדיכאון זה פשוט שהתחלתי להרגיש ממש רע. לא פיזית, נפשית.

התגעגעתי לבויפרנד. יותר מתמיד.

ארס וכרונוס ענו על הנבואה של בויפרנד והיו צמודים כל הערב. מקסימים חולמניים מרהיבים שכמותם, קינאתי בהם. לא יכולתי שלא. לא יכולתי שלא לחוש את הדחף העצום הזה להתכרבל גם עם מישהו. לא יכולתי לבטל את הרצון העז שבויפרנד יהיה שם.

אבל הוא לא היה.

ניסיתי למלא את מקומו בדידי ובלדר (אל האור, אהבה, שמחה, יופי והתום). זה לא הצליח במיוחד ורק הרגשתי יותר רע בשל ההטרדות החוזרות ונשנות שלי.

לפני שהערב התחיל כרונוס אמר לי שאם אני ארגיש ממש ממש רע ולא קשור שאני אדחף בינו לבין ארס בכוח. כי הם אוהבים אותי ודואגים לי.

זה לא עבד. ניסיתי אבל קלושות ולכן וויתרתי ממש מהר כשאני משאיר את כרונוס מבולבל.

אני לא יכול להיכנס אליהם באמצע לא משנה עד כמה שרע לי.

אני פשוט רציתי את בויפרנד.

חשתי נבגד וסוג ב', מטופש ככל שזה יהיה. ברור מאליו שהנסיבות הכריחו את בויפרנד לעזוב והוא לא עשה זאת מרצון לכן ניתן להניח שאין שום דבר שבא מעלי בהיררכיה שלו, למעט אמו.

סוג ב'...

אני כבר הרבה זמן מרגיש נחות. מכל בחינה אפשרית. כשאני מסתכל על החברים שלי אני שם לב שכולם ביחידות מובחרות. אפילו ידידה שלי שיצאה מהתיכון בלי בגרות נמצאת עכשיו במודיעין על אזרחי. אפילו דידי הולכת להיות טייסת, והיא בכלל בת.

מה אני? אני כלום.

אני לא יפה, אני לא חכם מספיק, אני לא שנון מספיק, אני לא מצחיק מספיק. אני לא רזה מספיק. אני פשוט לא מספיק. אני נכשל בענייני החיים.

מעולם לא נפעמו ממני כשמאידך גיסה כל מי שמכיר את כרונוס נפעם ומספר לי על זאת. בכל הנוגע לארס אין להסביר לי את מה שהוא מכיל, אני יודע.

כולם נראים לי גבוהים ורק אני למטה. אני יכול לתקשר אתם אבל עד רמה מסוימת. אני תמיד אהיה נחות מהם, אני תמיד אהיה מוגבל בכל הנוגע למיקום שלי בחברה.

וכשמסתכלים על מערכת היחסים שלי, זה גם לא מעודד במיוחד.

מזמן הבנתי שאני ובויפרנד לא נוכל לנהל קשר זוגי כמו סטרייטים. קיבלתי את זה כי אני לא יכול להילחם בזה. אבל אני לא מרגיש שאנחנו כלל זוג, אני מתוסכל מכך.

וזה לא כי אני לא נהנה אתו ואני לא שמח אתו ואני לא אוהב אותו זה פשוט שזה לא מסתדר.

אני לא רואה אותו כמו שאני רוצה לראות. הוא אומר שהמרחק בנינו קשור. אני לא יודע אם לראות בזה פרמטר נכון או לא, אני פשוט רוצה יותר זמן אתו. אני רוצה לעשות דברים שזוגות עושים, דברים רגילים. זוגות הומואים אם לא רגילים. לא להתחמק כל הזמן מהכול, מאסתי בזה. אני רוצה להרגיש שאני במערכת יחסים לא שאני משחק מחבואים.

ארס שם לב לתגובות שלי ממנו ומכרונוס לכן הוא שאל אותי אם אני אעדיף שהם יפסיקו. עניתי בשלילה, איזו זכות יש לי לאסור זאת עליהם?

קינאה? זה לא תירוץ. זה לא הם, זאת הסיטואציה. באותה מידה זה היה יכול להיות כל אדם אחר.

כשהבנתי שאני על רכבת הרים שעומדת להתנגש בקיר, התקשרתי לבוירפנד. השעה הייתה 4:20. הוא לא ענה. לא ציפיתי. אבל הייתי זקוק לו כל כך.

בשלב כלשהו לא יכולתי לסבול יותר את ההתרגזות חסרת הפשר אצלי ולכן הלכתי למטבח לרחוץ כלים, להעסיק את עצמי.

שם כל האתזגרופוביה שלי תקפה ואמרה לי שכדי לי לשים לב שלאף אחד לא אכפת ממני. נמנעתי מלהתייחס לזה מאחר וידעתי שהם נהנים ואין שום סיבה שבעולם שהם לא ייהנו ובטח שלא יחפשו אחרי כל הזמן. הזדעזעתי כשחלפה בראשי מחשבה על חתיכת ורידים כשרצתי סכין גדולה. כשהמחשבה הזו יצאה מראשי יצאתי מהמטבח.

היום בשעה 7:28 בבוקר החלטתי שאני מפסיק לאכול. אני לא במצב של לא להקיא אחרי שאני אוכל, וזה פשוט צעד מנע.

אמרו לי שאתזגרופוביה אינה הגיונית.

איזו פוביה כן?