אתחיל את הפוסט כך: סליחה בסט על זה שהברזתי לך.

בשישי אני ובסט תכננו שהיא תבוא לישון אצלי, וזה גם הסתדר יופי.

כשעתיים לפני שהיא הייתה אמורה להגיע הגעתי לתובנה שאני יותר מדי מדוכא ואני לא יכול לארח אותה.

התקשרתי ואמרתי לה שאני מצטער אבל אני לא במצב לארח.

ניסיתי לישון כי לא ישנתי כמעט בכלל. אחרי שכולם הלכו הייתי צריך לסדר את כל הבית כך שלא משנה שהייתי מדוכא מדי, היו לי דברים לעשות.

לבסוף הלכתי לישון אבל לא הצלחתי להירדם.

כשקמתי לגמרי מהמיטה התיישבתי על המחשב והתחלתי לדבר עם אנשים כשאני לא שמח במיוחד.

דברתי גם עם בויפרנד. זה היה אחד הימים שדברנו הכי הרבה. פשוט כל שעתיים דברנו למשך חצי שעה לפחות. פשוט לא יכולתי שלא, הרגשתי ממש רע.

כיציאה מטופשת אמרתי לו שאני רוצה להיות אתו עכשיו.

למרבה הפליאה שלי הוא ענה לי בחיוב.

זה מוזר מאחר והייתי בטוח שאני לא יכול לישון אצלו, בטח כשלא מתכננים מראש. הוא בארון אני בארון ואני לא יכול לנחות מהחלל החיצון. או כך לפחות האמנתי.

בלי יותר מדי השתהויות פשוט סגרתי את המחשב, לקחתי כסף מאחותי ונסעתי אליו. ספונטניות שהייתה ממש זקוק לה.

זה היה יקר, וזה היה רחוק. פיזית.

אני ראיתי את זה כדבר זול, ממש זול כשאני מרגיש ממש גרוע. הנסיעה עצמה גם נעלמה והלילה (היה 11 ומשהו) עצמו עזר בכך שלא היו מכוניות ופקקים.

כשעליתי על ספיישל לבויפרנד הנהג שאל אותי איפה זה. שזה ממש מטופש, הוא לא חושב? הרי כל הפואנטה במונית זה שאני אומר כתובת, הוא מביא אותי לשם, ואני משלם. ככה זה הולך, לא?

אחרי ששלוש פעמים ששלטי ההכוונה אמרו לפנות ימינה ואנחנו פנינו שמאלה, הגענו ליעד.

ירדתי וחכתי לו. כשהוא הופיע קפצתי עליו. הוא חיבק אותי. והמשיך לחבק אותי. ואז עוד קצת. ואני בדקתי מה השעה ושיערתי שבזמן שהוא מחבק אותי אני יכול לבנות F-16 ולפרק אותו חמישים פעם.

תמיד אני זה שמפריד בנינו. יש לי קטע כזה. אני פרנואיד ויש לי משפחה בעיר שלו, ובכל מקרה נח לי בארון.

כשאמרתי לו שאני צמא הלכנו לבלוקבאסטר. רק לי זה נשמע מטומטם?!

אמרתי לו, אני לא רוצה סרט. אני רוצה לשתות. אני צמא.

אבל מתברר שיש שם גם שתייה, אז בסדר. רצינו לשבת במקום שאנחנו לא כל כך נראים ולא מפריעים אבל לא היה שם ספסל.

לכן בויפרנד פשוט הרים אחד והניח איפה שרצינו לשבת. יעיל מצדו.

כשהיינו שם, רציתי לנשק. ושוב ושוב ושוב רק שהוא די הרס את האווירה כשהוא התחיל לחפש מצלמות. "כי אמורות להיות". כי אכפת לי? לא ראיתי שזה עשה רע במיוחד לפריס הילטון.

כשישבנו שם מחובקים ובויפרנד התחיל לשחק לי בשיער הס"מ שלי ידעתי שעשיתי החלטה טובה (ממש לא נוגע לתספורת, יאק איתה).

ידעתי שזה מה שאני זקוק לו. לו. להרגשה הזו, לרגיעה כשאני אתו ולמחוות הקטנות האלו. הן מה שעושות את מערכת היחסים למשהו ערטילאי ולא איזה מפגש בין שני אנשים שאכפת להם מאחד השני.

אני אוהב את הדברים הקטנים, הם עושים את ההבדל. לבסוף זזנו מהספסל ויצאנו לחפש מקום שומם שנוכל להמשיך להתנשק.

בויפרנד שוב הראה את החוכמה האדירה שלו ונעצרנו באמצע רחבה ענקית מוגבהת. אחלה, למה לא? קודם לעיני מצלמות ועכשיו על במה אחת ענקית.

כשהערתי לו על זה הוא התחיל לצחוק ואמר שאני צודק. הפתעה ממש.

התיישבנו בגן כשהוא מניח את ראשו עלי. שוב מלטף אותי, שוב נותן לי הרגשה טובה. היינו שם שעה בערך והלכנו לביתו.

ראינו סרט. ראינו סרט כשאני שאון עליו. כשראשי מתרומם לקצב נשימותיו. כשידו עלי מלטפת קלושות. עוברת על הלחי וחוזרת חלילה.

הייתי מאוד עייף, לא ישנתי כמעט בכלל. התחלתי להירדם. הוא הבטיח לי שהוא ישאר שם אתי עד שאני ארדם.

רק אז הוא יעבור למיטה ליד, שבבוקר זה לא יראה מוזר להורים שלו. כל כך קסום. נזכרתי כשכרונוס וארס שכבו יחד וחייכו לעצמם.

תהיתי לעצמי אם החיוך שלי עכשיו יותר גדול.

בבוקר הוא הכריח אותי לאכול, אפילו יותר ממנו. הוא החליט שאני זקוק לזה כי בלילה כשתכרבלנו הוא נתקע באגן שלי וזה כאב לו.

בצהרים גיליתי שהמשפחה שלו לא פחות פולניה משלי, למרות שהם מרוקאים/עיראקים.

כשישבנו לאכול כולם הסתכלו עלי שאני אקח ראשון. שזה נורא מקובל, כשאני המארח. פתאום כשאני הייתי האורח זה לא נראה לי כל כך נכון.

לבסוף אמא שלו הגישה לי,והרגשתי אידיוט. כשסבב האכילה הראשון נגמר והיה עוד חצי מהאוכל, כולם הסתכלנו עלי שוב על מנת שאני אקח.

אז בויפרנד הביא לי. כשגם סבב זה תם שוב הסתכלו עלי, ושוב שמו לי רק שהפעם רק אני אכלתי.

אפשר לחשוב שאני רזה לפי כמויות האוכל שדחפו לי.

בסיום הארוחה שוב הסתגרנו בחדר כשאנו רואים סרט ששנינו רצינו לראות בגלל אלכסנדר הגדול שהמליץ עליו. THE OMEN  סרט חמוד.

למרות שכשהיה קטע רגוע והיה ברור שהולך להיות משהו מפחיד, ובויפרנד חיבק אותי חזק ואמר לי להירגע, קפצתי וצרחתי כאילו לא ידעתי שזה הולך לבוא.

בערב יצאנו מהחדר ופגשנו את חבר של בויפרנד ואת כרונוס שפתחתי אתו שיחה נחמדה ועשירה.

אני כבר לא בדיכאון.

ידעתי מה הביא אותי לזה, ידעתי את כל שלבי ההידרדרות, ידעתי מה יוציא אותי.

הבעיה הייתה שזה לא קרה כשבויפרנד בא בחמישי כי כמעט לא היינו יחד. ואנחנו צריכים להיות יחד, רק שנינו, ולא רק למספר שעות מקוצר.

צריך פעם ב- להעביר לילה יחד. ככה אני חושב. לילה של התכרבלויות. ואין לנו תמיד את היכולת לכך לכן ממש רציתי שהוא יבוא בחמישי.

אבל זה קרה בכל מקרה. לילה אחד אח"כ.

ולמרות שעדיין היינו צריכים להתחבא להתגנב ולהיות בארון שמחתי. הייתי מאושר. כי הייתי אתו. כי היו את הדברים הקטנים. הדברים הקטנים שאני כל כך אוהב.

אני אוהב אותך, תודה על ה23 השעות האלו,

רק בבקשה תפסיק לנשוך אותי. אני אקנה לך כרית!