בשני היה לי אחד משני המבחנים האחרונים של העתודה. כטבעי למאורע זה, יום לפני שלושה סטודנטים התייצבו אצלי בבית על מנת ללמדם.
למדנו והיה בסדר גמור עד שהגיע שעת הצהרים, שבשבילי סימלה את ההפיכה לפולניה. הלכתי למטבח והכנתי להם אוכל, הרבה אוכל, מלא אוכל.
כמובן שכמו כל פולניה כשהם אוכלים אני עומד בכיור ורוחץ כלים. בזמן האחרון אני עושה את זה ממש הרבה, אבל זה לא ממש מזיז לי. היו הרבה כלים שנשארו עוד מהסופ"ש של הבית הריק. לאף מתאומותיי זה לא הזיז. כשעמדתי שם, אחד הסטודנטים נכנס למטבח ועמד מאחורי. הסתובבתי אליו והוא נתן לי מבט של "לעזאזל כמה כלים?!". שאלתי אם הוא זקוק למשהו ואמר שלא. הסתובבתי חזרה והמשכתי לרחוץ את הכלים. הוא המשיך לעמוד שם כשהוא שואל אותי אם אני צריך עזרה, כי לא נעים לו. אמרתי לו שאם סבתא שלי מסתדרת מצוין ככה, אני גם יכול. שוב שרר שקט כשרק המים וקולות הרחצה שוברים את השתיקה.
לפתע הרגשתי את ידו על התחת שלי.
הסתובבתי במהירות כשאני משפריץ עליו סבון, בטעות.
"מה לעזאזל?" שאלתי.
הוא שתק. הוא נראה כאילו הוא הרגע בלע את הלשון של עצמו.
הוא: "התחת שלך רך."
אני: "מה?"
הוא: "התחת שלך! רך! ממש רך!"
הסתובבתי חזרה לכיור כלא מאמין למה שהרגע קרה כאן והמשכתי לשטוף כלים. כלאחר רגע שוב הוא תפס לי את התחת, רק כשהפעם שתי ידיו היו עליו.
אני: "סליחה?!"
הוא עזב. חשבתי שזה נגמר כי הוא התרחק. אבל לא. הוא קרא לסטודנט שני.
הוא: "תגע לו בתחת! הוא ממש רך!"
כשאני בטוח לגמרי שלא יקרה כלום המשכתי לרחוץ כלים כשאני מגחך לעצמי. עד שהבנזונה תפס לי את התחת.
זינקתי כשאני מסתובב אליהם ושואל אותם אם הם בסדר בראש שלהם.
הוא: "אבל לא! אתה לא מבין, התחת שלך, ממש רך! לחברה שלי אין כזה רך, מעולם לא נגעתי בתחת כל כך רך!"
כדי לאמת את החלטתו הוא הכריח אותי לתפוס לו את התחת.
הוא: "נו, אל תתבייש!"
אז נגעתי. ואז בשלי. שלי באמת היה הרבה יותר רך. ואז השני נגע לי. ואז שניהם.
ואז תהיתי לעצמי עד כמה הומואים אנחנו נראים מהצד. כאות משמיים אחותי נכנסה למטבח עם הסטודנט השלישי כששתי זוגות ידיים סוגרות על התחת הענוג שלי.
אני: "זה לא אני! זה הם! הם פסיכים!"
הסטודנט הראשון: "התחת שלו פשוט רך!"
סטודנט שני: "כן, רומן, בוא תגע!"
ואז השלישי תפס לי אותו.
אני: "סליחה?! אכפת לכם?! התחת הזה שייך למישהו!"
אני כמובן התכוונתי לכך שהוא שייך לבויפרנד, הם משום מה הניחו שהתכוונתי לעצמי. מילא.
כשחשבתי שזה הסתיים חזרתי לשטוף כלים. אז הסטודנט הראשון נצמד אלי מאחור בחיבוק.
עכשיו אין שום סיכוי שבעולם שאני אאמין שרוב הבנים במכללה הם סטרייטים לגמרי.
היום נפגשתי עם בויפרנד. צחצחתי את עצמי כשאני מגלח את כל הזיפים, גם איפה שפעם היה לי זקנקן. עכשיו הוא לא מתאים, כשאין לי שיער ארוך.
כשהגעתי בשעה המדויקת שבה אני ובויפרנד קבענו הרגשתי כאילו איחרתי. התיישבתי בגג של עזריאלי והתחלתי לקרוא את אחד הספרים שגנבתי לכרונוס. כשמחצית השעה חלפה, התקשרתי אליו. הוא אמר שהוא על האוטובוס והוא מצטער שהוא מאחר קצת.
כשניתקתי את השיחה לא יכולתי להתרכז יותר בקריאה. ישבתי כשאני מסמיק, מחייך וכמעט ומוחא כפיים לעבר המדרגות, שהוא אמור לעלות בהן. אני מרגיש שהשבת אצלו הציתה מחדש את כל הרגשות כלפיו. יותר נכון יהיה לומר שהיא גרשה את כל החששות הפחדים והתסכולים שהצטברו עם הזמן. כעת אין שום דבר שחור שמונע ממני לראות את האור הזך וחמים הזה שנקרא בויפרנד.
לאחר שעברו עשר דקות של ציפייה, הסומק מלחיי דעך ונעלם. כעבור עשרים דקות החיוך שלי נמוג. כעבור 30 דקות התחלתי לקרוא לו אידיוט. ואז הוא הופיע.
מקסים, חמוד, גבוה, חיוך כובש של שפתיים חושניות ועיניים מנצנצות.
"צריך שעון?!"
והוא צחק.
הרמתי את ידי על צברו וקירבתי אותו לנשיקה. אני לא מאמין שהוא ציפה לזה, אני תמיד מונע זאת. יש לי חסימה שעוצרת אותי בכל הנוגע להפגנת חיבה בציבור, חששות של ארון.
ידעתי שזה קצת מתסכל אותי. החלטתי לנסות להפסיק עם זה, עד כמה שאני יכול. ההחלטה הזו נבעה מהארה שהייתה לי בנוגע לזוג חברים אחר, שגם להם יש את הבעיה הזו. אני משער שזה די שכיח כשאתם נמצאים בארון.
אבל לא היה לי אכפת, ממש לא. אפילו כשעזריאלי מפוצץ בחיילים ויש לי הרבה חברים שמשרתים בקריה.
כשהיינו צמודים ומנושקים, הוא הפסיק אותי לפתע. פתאום הרגשתי איך שהוא מרגיש, רע. מתוסכל.
אני: "מה קרה?"
בויפרנד: "יש שומרים, אני לא רוצה שיעיפו אותנו" (יש לנו ניסיון בכך)
אני: מרים גבה "אתה מתכוון לטבח הזה שיצא להפסקה?"
אז הוא קצת לא שם לב לפרטים קטנים. מילא. יש לו זיין גדול.
אה אופס, לא הייתי אמור להגיד? LOL
אני אסבול על היציאה הזו. מזל שאני צוחק עכשיו, אח"כ כבר לא יהיו לי שיניים.
יצאנו לגג. ראינו זוג לסביות מתנשקות. בויפרנד החליט שאנחנו גם צריכים, אז התנשקנו. הוא עדיין לא הפסיק לחפש תשומת לב עם היחסים שלנו. כאילו למישהו אכפת שיש הומואים בעולם.
בנזרי, אם אתה קורא כאן, שתוק לפני שארעיד לך את הבית.
כשישבנו לנו בצד, בויפרנד הוציא שקית שוקולדים ומחזיק מפתחות ממש ממש יפה של עץ אשוח. הוא היה כל כך חמוד שישר שמתי אותו על התיק. את המחזיק.
נשכבתי על בויפרנד והאכלנו את אחד השני בשוקולדים. ליקר. אמרתי לבויפרנד שעליתי על התוכנית הגאונית שלו, אבל הוא ממש לא יצליח לשכר אותי ע"י שוקולדים עם ליקר.
כשעכשיו אני חושב על זה, הוא פשוט רוצה שאני אשמין כי העצמות שלי לא נוחות לו.
בין לבין התנשקנו והתחבקנו, כשלפתע בויפרנד שם לב שאני לא סומך עליו. וזה לא שאני לא סומך עליו, זה שאני מפחד שתופסים אותי ומתחילים להטות אותי מטה. זה כמו סנפלינג. מעולם לא יכולתי להישען לאחור, תמיד התיישבתי על הצוק, קפצתי ורק אז נעמדתי אופקית. לאור זאת בויפרנד השעין אותי כל פעם לאחור, עד אשר לא היה בי שום פחד.
כשסיימנו את השוקולדים, מאוכזבים שהם נגמרו, הלכנו לאכול. אני הלכתי לאכול. כי אני צריך.
אכלתי, אבל יותר מדי. הקיבה שלי כנראה עדיין לא מוכנה לכמויות כאלה של אוכל.
הקאתי. בלי לגרום לעצמי, פשוט זה יצא. בויפרנד רצה לבוא אתי אבל התביישתי. זה לא שהוא לא מודע למצב אבל בכל זאת, לא נעים. יש הבדל בין לדעת שזה קורה לבין להיות נוכח כשזה קורה.
כשיצאתי מהשירותים הרגשתי הרבה יותר טוב. לקחתי סוכריית מנטה על מנת שאוכל לנשק אותו שוב ויצאתי ללוות אותו לאוטובוס.
נפרדנו בנשיקה חטופה כי לא הספקנו למצוא מקום והאוטובוס שלו הגיע.
בסוף אני אמות אנורקסי בולמי אלכוהוליסט. צדק פואטי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy