זה עבר.

תם, נשלם, נחתם, נגמר, הסתיים.

עכשיו זה באמת. מפה כבר אין לאן לברוח.

זה מאיים עלי. זה מאיים על בויפרנד ולכן זה מאיים עלי. זה מאיים על שנינו.

אני טיפש ילדותי ומפגר שמשחק באש, ואני פירומן לא קטן.

אני מצטער.

זה הסוף ואני לא יודע אם לבכות או לצחוק.

הן בכו, עלי.

אני צחקתי, עליהן.

אולי הן פשוט הבינו,

אולי אני פשוט עוד לא.

הוא זה שגורם לי לבטני להתכווץ כל פעם כשאני רואה אותו.

הוא זה שאני חולם עליו כל לילה.

הוא זה שגורם לי הרגשה כל כך טובה כשאני מחייך.

הוא זה שגורם לצמרמורת שעולה במעלה גבי, כל פעם כשאני הולך לישון ומחשבותיי נתקלות בו.

אני הוא זה שגורם לו לבכות.

אף אחד לא אמור לבכות בגללי. אני לא ראוי לכך.

אני עייף, כל כך עייף. וזו תרמית גדולה כי זה לא נגמר, זה רק בכאילו, איפה ההקלה?

אני רוצה לישון. אני צריך לישון.

ופום, מה קרה לך פום?

ערבוב של הכול, סחרחורת מבחילה.

ואם אברח ואם אשתה ואם אקיא ולא אוכל, האם הכול ייפתר?

האם הספורט האם שתיקה, זעקה, קריאה?

שוב אני משחק בפאזל של מציאות עקומה.