יום חמישי, 11:47 בוקר.
אני מדבר עם הסטודנט שמאחורי ומסביר לו איך לפתור את השאלה, הבוחן מבחין.
בוחן: "בלה בלה בלה אתיקה בלה בלה בלה זה לא בסדר בלה בלה בלה אני אפסול לך את הבחינה בלה בלה בלה אני את הבגרות שלי כבר עשיתי!"
אני: מרים גבה. "גם אני את הבגרות שלי עשיתי. כל מי שפה עשה את הבגרות שלו..."
בוחן: "טוב, אז את התואר שלי אני כבר עשיתי!"
אני: "ורואים לאן זה הביא אותך."
אבל לא באמת תכננתי לקבל פסילת מבחן ע"י העברת תשובות בע"פ בכיתה, אני לא כזה טיפש. הייתה לי תוכנית נורא ברורה ואמינה. עד אשר המנהל הפדגוגי נכנס וביקש מאתנו לא להיות טיפשים.
הוא אמר שהוא גם היה ילד והוא גם מכיר דרכי העתקה, אבל לפחות בזמנו הם לא היו כאלה טיפשים שהשאירו את דפי התשובות בשירותים.
מילא. לי דיפלומה בכל מקרה תהיה. השאלה מה עם שאר הכיתה -.-"
בסיומו כולי שמחה ואושר קפצתי להנהלה ללחוץ לכולם את היד ולהגיד להם שלום ולא להתראות, כשהודיעו לי שלמחרת אני צריך להיות שוב במכללה. באסה.
אתמול יצאתי עם כמה ידידות ואחותי.
פגשנו ידיד של אחת הבנות ולאחר שישבנו הוא שאל אותי "אתה הומו?" –"ואתה?" וכך שנינו שתקנו. רק שהוא באמת לא הומו.
לאחר 20 ד' הופיעו עוד שלוש בנות שהיו ידידות של אותו הבחור, וכל אחת שאלה בתורה אם אני הומו.
סליחה, אבל ממתי זה כזה ברור?
לא רוצה להיות כזה ברור =\
לא עניתי להן ישירות, לא רציתי להגיד "לא" ולצאת שקרן. מאידך גם לא יכולתי להיות כנה ולהגיד שכן כי אחותי הייתה שם.
הלכתי להשתין וכשחזרתי גיליתי שאחותי הלכה, עם הארנק שלי. כך שכולם הלכו ושתו אני בהיתי בהם.
לא שאם היה לי ארנק הייתי שותה, אבל מילא.
אחת הבנות ממש מצאה חן בעיני ולכן דברתי אתה רוב הזמן.
היא: "יש לך חברה?"
אני: "לא"
ובאמת שאין לי חברה. יש לי חבר^^
היא: "אפשר את המספר שלך?"
אני: ~מגמגם~
ידידה שלי: "קחי"
והיא הביאה לה.
היה לי טלפון. עניתי.
"מי זה?"
כולם צוחקים.
הרמתי את הראש. זאת הייתה היא. ישבה צמוד אלי ולא שמתי לב.
טוב, אשמתי?!
אני לא יכול להתרכז בשני דברים בו זמנית. זה או הסביבה, או הטלפון. אז בחרתי בטלפון.
פתאום התיישבה מצדי השני בלונדינית עם עיניים ירוקות. שלום שלום ואז גם היא רוצה את המספר שלי.
מטריד ביותר.
איך שתי חברות יכולות להרשות לעצמן לריב על בחור?
ועוד עלי?! כשיחזרו אחרי שיגדלו זיין.
משהו מטריד את מנוחתי.
החברים שלי, אלו שלא יודעים בגלל שלי ולאחיותיי יש חברים משותפים ואני לא יכול להרשות לעצמי שהן יגלו, בטוחים שאני הומופוב.
יש לי יציאות על הומואים, תמיד היו לי. מעולם לא ראיתי בזה דבר פסול מאחר וזה תמיד היה לשם הצחוק, וכי אני כזה.
אני יודע שלא כולם מבינים את ההומור שלי ושמי שלא מבין ממש מתקשה להתחבר אלי.
אבל בין זה לבין לראות בי הומופוב...
עזבו את זה שאני באמת הומופוב. אבל בצורה הטהורה, יש הומואים שמפחידים אותי.
אני לא הומופוב בצורה של שונא הומואים או נדחה על ידם, להפך, אני אוהב שהם מוצאים בי עניין.
למה דווקא ההומו שבחבורה שלנו שאל אותי אתמול בלילה כשחזרנו הביתה אם אני באמת הומופוב?
למה הבת שאני די בטוח, ואם יורשה לי להגיד שגם היא מתחילה לתהות, שהיא לסבית בטוחה שאני הומופוב?
הפרזתי?
אני לא רוצה שיראו בי הומופוב, אני פתוח. העיקרון הכי בסיסי שלי הוא לעולם לא לשפוט אדם. לא משנה על מה ואיך אני לא עושה את זה, וכשאני שם לב שזה קורה לי אני מנסה עד כמה שיותר להתעלם מכך.
באמת עברתי את הגבול או שזה פשוט הם שלא מכירים אותי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy