להרגיש את השמש מחממת את עורפך, את צווארך ואת כל כולך. להרים את הידיים גבוה לשמיים ולחבק את העננים שנמצאים אי שם. להרגיש את המוזיקה זורמת בעורקיך, פועמת ונותנת קצב לנשמותיך.
לרוץ בשדה ירוק, רק כי אפשר. להתגלגל, להשתולל, לזעוק מאושר.
לשכב על הגב ולראות עננים. לבנים רכים.
רוח נושבת.
לבנים גדולים.
רוח נושבת. לבנים מלאים, כמו פוך מצומרר, להתכרבל.
רוח נושבת. כבר אין שמיים תכולים, יש רק עננים. גדולים ועבים וכעת כבר אינם לבנים, אפורים.
ועוד משב רוח והנה כבר ישנם הברקים, הרעמים- השמיים זועמים.
טיפות הגשם ממהרות מטה לקול תרועת המלחמה, הסופה מתחילה.
לא משנה עד כמה אני אהיה מאושר, היא תמיד תהיה שם. היא תמיד תהרוס.
אני כמו ילד קטן שנפל לו כדור הגלידה על הרצפה והוא צופה איך הוא נמס.
צעקות, צווחות, ריבים.
כולם שותקים.
שוב צעקות, שוב ריבים,
והם לא מגיבים.
אתה אוכל את זה ואת זה ואת זה. אתה צריך להפסיק לאכול, אתה שמן!
היא צריכה ללכת פעמיים בשבוע לסופר, כי אנחנו אוכלים. ואני אוכל יותר מכולם, ואני שמן יותר מכולם, ואני אסבול הכי מכולם.
תחפש לך בית אחר.
האוכל בבית הוא ליופי ולא לאכילה.
שוב הכול חוזר. התאבדות היא אופציה כל כך קלה.
אבל בויפרנד.
אז אני אפסיק לאכול. ואם אוכל אז אקיא. ולא רק שאני אגיע לרף התחתון של הBMI אני אהיה תת משקל.
ואז אולי היא תעזוב אותי.
אז אולי היא תיתן לי לנשום.
אז אולי היא לא תגרש אותי עוד מהבית.
אז אולי אבין שזה לא הפיתרון.
אז אולי אני אגסוס.
אז אולי כבר יהיה מאוחר מדי וכל מה שהיא תראה זה את קבורת בנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy