בהרמת אצבע שולט בעולם. כל תנודת אצבע, כל נדנוד עפעף, יוצרים גלים אנושיים שמרעידים את האדמה.

ים אנושי שנע לפי תנועה של אחד.

כמו בקר- קורא, מפענח ומבצע.

יושב הברון על קודקוד העולם ורואה את כולם.

קורא את כולם, מפענח את נפשם ומתחיל לשחק בלגו של חיים.

מוסיף, מוריד, משנה זווית.

בסופו של דבר מביא ליצירה משויפת, לעולם לא מוגמרת. אותה יצירה טובה יותר, חזקה יותר.

שובר מחסומים מצביע על הסדקים.

מוריד את השכבה שנחרכה ומבריק את החדשה.

נפש אשר רואה דברים שלפני רגע לא הופיעו מולה.

איך זה שהוא לא פונה אליו כמו שהוא פונה אל אחרים?

למה הוא לא נותן לעצמו את אותו היחס?

כל אדם הוא חידה, ואת עצמו הוא עוד לא פתר.

זה לא פיתרון.

הפסקתי לשחק עם עצמי מחבואים.

הגיע הזמן לעמוד מול עצמי, לנוכח הזוועה, ולהתמודד.

אבל יש לי תשובות. אני לא מתוחכם כמו שאני חושב שאני.

אני יותר נבוב ממה שחשבתי.

כשאני עומד מול המראה אני לא יוכל להחזיק את עצמי. אני כצלקת איומה על פני האדמה.

איך הוא יכול?

אם אני לא אוהב את עצמי, איך הוא מסוגל?