"הפן שלך פועל?"

זה היה המשפט הראשון ששמעתי בבוקר כאשר עליתי על המונית. ניתן להניח שאותו אדם לא האישיות הכי חכמה באזור. מאידך גיסה בזמן האחרון החוכמה שלי שואפת ל"בא לי פנקייק".

אתמול היה הפומפומ-פסט לכבוד גיוסה של האלה קסיופאה.

היא הולכת להיות אשת חייל גיבורת ישראל.

שלא שוכחת שהמפקד אוהב עם שני סוכר.

נפגשנו השקם בבוקר (11 בבוקר זה ממש ממש השקם בבוקר, ואנחנו חייבים לחגוג את ההשקם בבוקר הזה לפני שמגיע הצבא ואז ההשקם בבוקר נהפך לבערך שעת השינה שלך).

הלכנו לבית קפה ונהנו משיחה נורא נחמדה.

של חבורת עקרות בית נואשות, צפון תל אביביות. הם הפכו את החיים שלהן לכל כך קשים שכאב לי עד שהזלתי דמעה. אחת אפילו צריכה לקום בבוקר כדי לפתוח את הדלת למנקה!

באותה ההזדמנות הגשתי לקסיופאה את המנחה בשבילה, כלומר הבאתי לה את מתנת הגיוס ממני ומבויפרנד.

והיה לי רעיון טוב למתנה. כתבתי לה בתוך מחברת ברכה שבמקום מילים מסוימות הנחתי ממתקים (למשל "שהשנתיים האלו יעברו לך בקליק"~ובמקום המילה כדורי השוקולד). מאחר וזה ממני צירפתי גם כל מיני ציטוטים. בהתחלה רציתי רק של ניטשה, אבל מתברר שהוא לא היצור הכי אופטימי עלי אדמות (או מתחת, הוא די מת) והיה לי די קשה למצוא ציטוטים רלוונטיים וכאלה שלא יכניסו אותה לדיכאון, בכל זאת צבא.

הידיעה שהולך להיות לה רק זוג אחד של נעליים חייבת לדכא. או שזה רק אצלי?

מאחר ובאמת לא מצאתי הרבה ציטוטים כאלה, הוספתי ציטוטים של מרפי ושל וודי אלן.

ושוב, בתור רעיון זה מצוין, במציאות לא כל כך.

תדמיינו לעצמכם מחברת גדולה, שיש בפנים במבה גדולה, וזה נראה בדיוק זה. זוועה.

והכל בגלל שאני פולני ואני לא יכול לשים במבה קטנה. אז היו אומרים שאני קמצן.

מלבד זאת הבאתי לה גם ברכה קטנה וזוג עגילים. קטנים. כי גדולים אסור בצבא. או שבכלל אסור?

ופום פום היא אלה אצילה, היא תרים את המעטפה בעדינות בידיה הצחורות והרכות,

ותקרע למעטפה את הצורה.

רואים שהיא לא תימנייה. אם היא הייתה כזו, היא הייתה פותחת אותה בעדינות ושומרת לשימוש נוסף.

כשהחלטנו להסתובב קצת התחלנו לרדת במדרגות הנעות, כשפום פום שואלת למתנה לי ולבויפרנד לחמישה חודשים. כשעל שפתי עלו המילים "אבל לא צריך מתנה-" הבחנתי במשהו.

"איפה המתנה שהבאתי לך?!"

וכך פום פום הגשימה את הנבואה של עצמה ושכחה את המתנה בשירותים.

במהלך הסיבובים שלנו, נתקלנו במיליון ילדים בגיל היסודי שהסתובבנו סביבנו. סוף סוף הרגשתי גבוה!

צחקתי ביני לבין פום פום שהם בטיול שנתי. לצערי זה כן היה כשהמורה שאלה אותי ליציאה. מי המפגר שלוקח ילדים קטנים לעזריאלי בתור טיול?!

פום החליטה שהיא אוהבת שייקים, אז היא קנתה אחד. מנגו קיווי. שמתם לב שזה יוצא כמו פסיפלורה?

לפתע, אאוט דה בלו, היא אמרה לי,

פום פום/ קסיופאה/ צאצאית משה רבנו: "אני פסימית, אני רואה שחור."

אני: "את מרכיבה משקפי שמש."

אחרי שפגשנו עוד מספר אלים הלכנו למשחקייה, כי מאגניב שם.

כרגיל פום פום כיסחה אותי בהוקי שולחן. אבל הפעם באמת בהגזמה, 1-9 וגם אז זה בגלל גול עצמי.

כשבלדר שיחק נגד אכילס הגעתי למסקנה שיהיה נורא חכם מצדי להישען שנייה על השולחן על מנת לכתוב משהו בפנקס שלי. כמצופה כמעט והדיסקית הורידה לי את הראש.

כשהסתובבתי שם ראיתי ערס אחד נוסע במכונית. שזה בסדר והגיוני וקרוב לוודאי שכך הוא לומד לטסט שלו, אבל לא הבנתי למה במושב לידו ישבה החברה שלו והתנהגה כאילו הם באמת במכונית וביקשה ממנו להאט.

כשהסתובבנו כמעט והתנגשנו באווזה דוסית עם מליון ילדיה, וכמובן שבלדר היה חייב להגיד משהו על מנת להקטין את האיבה הקיימת בין חילונים לדת.

"איזה חלאות!"

כשיצאנו משם פום פום הייתה צריכה לפגוש ידיד שלה לכן הלכנו אחריה. הסתובבתי לשנייה על מנת לאמת כשכולם מאחורי, ופספסנו אותה. הייתי בטוח שהיא ירדה מטה לכן כולנו ירדו. בסוף המדרגות כאות מסנטה עמדו ההורים שלה.

אמא שלה הרימה לי גבה ושאלה אותי היכן הילדה שלה. הסמקתי מבושה ועניתי לה שהם מצאו זמן לבוא.

בעזרת קצת תפילה לפיית השיניים, ופלאפון, מצאנו אותה.

מעניין אם אמה אי פעם תסלח לי שאיבדתי את הילדה שלה, אני ממש אוהב אותה.

כשפגשנו את הידיד של פום עזבנו את עזריאלי ויצאנו לדיזינגוף סנטר. בדיוק שעלינו על קפלן ביקשתי מכרונוס שיברר אם בויפרנד בא, הוא אמר שלא.

כביתי.

לפנינו הלכו שני בנים, שלאחד מהם צנח המכנס עד מתחת לתחת. בדר"כ לא הייתי אומר כלום ונהנה מהמראה, רק שלא הייתי במצב רוח.

אני: "היי! ילד! המכנס שלך נופל."

הוא כתגובה הוריד את המכנס לגמרי. כמו כל בור בהמי אחר, הוא היה ממש בוגר.

אני: "יפה, אבל לא. אתה אמור להרים אותו, זה בדיוק ההפך, לא כולם רוצים לבחון את התחת שלך."

הבחור השני שהיה לידו: "למה, אתה הומו?"

הו כן, השנינות.

אני: "כן"

~שתיקה רועמת~

כי אין באמת איך להגיב.