אתמול בערב התחלתי לדבר עם מישהו. השיח העמיק אל תוך חיינו כשהירח חצה את השמיים והסתיים בארבע בוקר, כשהכרחתי אותו ללכת לישון כי יש לו לימודים בהמשך היום.
במהלך השיחה יצא לי להגיב לו על נושאים מסוימים.
תמיד בתגובות אני יוצא חכם. הן מעין תמצות של מיטב פליטות פי. בהן יש תבונה.
הן הדבר היחידי ששרד אחרי הכול, שמראה איכשהו שיש בי משהו שווה.
אני כבר לא כותב טוב. יש לי כתיבה בטלה חסרת פואנטה או השראה. בנוגע לשירים, כבר שנה לא כתבתי אחד ואני באמת לא חושב שאי פעם אני אצליח לשקם את זה.
זה חלק שמת אצלי, כשהמלנכוליה מתה.
מתסכלת אותי העובדה שמגאון חריף וחד הפכתי לרכיכה חסרת שכל. אני כמו מקפא. כל העוצמה שלי היא להתנודד במרחב בציפייה שמישהו יבוא וינגוס בי, כשאז הייתי יכול להרים הרים, ליצור עמקים, להציף, לשרוף, להקפיא, להפשיר, לנפץ, לרסק ולבנות מחדש עולמות.
אני מרגיש נבוב וחסר משקל אינטלקטואלי, אני אפילו כבר לא ציני כמו שהייתי. הלהב כהה והחדות שלי נעלמה.
אבל בתגובות כאילו רואים את הזרע שפעם פרח, כי האדמה קיימת, למרות שהיא חרוכה.
זה קל בתגובות כי הן מוגבלות, הן מטבען קצרות.
אתו זה פשוט התפתח גם לשיחה.
הוא אהב את אחד המשפטים שאמרתי לו ורק לאחר מכן הסתכלתי לעומקו.
"הם יצקו את עצמם מאימה לכדי שלמות אנושית."
השיחה נסובה סביב חיי וחייו. לכל אחד ישנה התופת שלו, שהשפיעה עליו.
אמרתי לו שאני מעריץ אנשים שעברו הרבה, והמשפט הזה שאמרתי די ממצה את הרעיון בעיני.
מה גם, שאותם אנשים אשר עברו זוועות, לא יכולים שלא להיות עמוקים משאר הנפשות. זה כמעט ובלתי אפשרי שלא להיות. אני אוהב עומק. אני אוהב את אותם האנשים כי זה מבגר ונותן לאותו האדם, למרות האימה, את היכולת לראות את העולם בצורה רצינית יותר. זה הופך אותו לאדם טוב יותר, לאחד שחושב יותר.
הרבה זמן אני מתלבט בנוגע לגישה שלי בנוגע לעבר שלי. עד כה, נהגתי בהסתרה. התביישתי בו.
לא כי אני אמור להיות המבויש, אלא כי אני עושה זאת במקום האנשים שצריכים ולא מתביישים.
אני מסתיר את זה כזה נראה לי כחולשה, כי אסור שיגלו, כי זו כלימה.
כשכבר לא יכולתי יותר, סיפרתי לכמה אנשים עלי. הם היו בהלם, הם התרחקו.
זה אישש אצלי את המסקנה שזה משהו שאין לומר, שיש להסתיר.
לאחרונה התגנבה לראשי מחשבה אחרת. אולי במקום להסתיר את הכול, להתבייש ולראות בי האשם אני צריך להיות גאה בכך. לא אני האשם ולא אני הוא זה שאמור להתבייש. אולי אני צריך להיות גאה במה שיצא, למרות הכול. ואולי בגלל הכול.
אבל תמיד כשאני חושב על מה שאני עברתי, אני רואה את זה כדבר זוטר. להיות גאה במה שעברתי מתפרש אצלי כאבסורד, מה כבר עברתי?
יש סיפורים יותר קשים משלי. מה כבר עבר עלי?
סתם ילד מוכה שהסתובב רוב הילדות שלו ברחובות ועבר התעללות נפשית אשר פוצעת אותו כל פעם מחדש.
כשמתמצתים את זה למשפט מבינים עד כמה הוא לא נכון. עד כמה האדם עצמו הרבה יותר מורכב, עד כמה ההתעללות עצמה יותר סבוכה ועמוקה. צלקות נפשיות שאי אפשר להעלים וחתיכת חדשות בכל רגע שאני ממשיך לנשום. כמו להלך בשדה של אש מתמידה, עם כל הצער של חידוש תאי.
להישרף, לסבול, לצרוח, לזעוק ולהמשיך לנשום ולחיות כאילו שום דבר לא עובר על האדם.
ושום דבר לא עובר כי אי אפשר לקרוא.
כל פרצוף נשרף והותך, הכול נוצק לכדי מבט חודר שאינו נותן לאף אחד לקרוא אותו. תווי פנים שכל מסכה הייתה מתגאה בהם, כישורי משחק שבאו לענות על כל הצרכים ששייקספיר ביקש.
אני מאחורי גדרות תיל, חומות ביטון והרים של גרניט. אף אחד אינו יודע מה מתרחש בפנים אלא אם כן הוא מוכנס פנימה. עד כה רק אחד גרם לי לשקשק מהפחד שהדלת תיסגר עליו והוא יישאר בחוץ. עד כה הוא קרא אותי הכי טוב מכולם.
אני לא רוצה לגלות שאני יכול לאטום את עצמי גם בפניו.
אותו בחור שדברתי אתו אמר לי שאני קורא אנשים טוב, אבל מהר מדי. זה כמעט ומפחיד.
אני חושב שזו לא כזו בעיה לקרוא אדם כשהוא פותח את עצמו בפניך. ואפילו אם לא, לא ייקח לי יותר מכמה שיחות כדי לאמוד אותו.
אני אל אנושי.
בצהרים קרה לי משהו מוזר. הרמתי צעיף ולפני שהבנתי מה קורה הוא היה כרוך סביב צווארי בחיבוק מוות שהלך והתהדק.
לא התכוונתי למות, אין לי כל סיבה. אני בכלל לא יודע למה זה קרה.
אני מאושר. באמת שכן.
ובכל זאת, כשהרגשתי שהחמצן אוזל, כשראשי התחיל לכאוב, כשהרגשתי את הכאב באברי, נהנתי.
הנאה צרופה מחניקה.
באותו הזמן דברתי עם כרונוס, ושיתפתי אותו.
הוא נבהל והתקשר אלי.
שחררתי את עצמי.
אבל אני עדיין לא יודע מה הדבר שדחף אותי לשם.