אני כבר שלושה ימים מנסה לשנות שיר, אבל האתר היחידי שאני מכיר דפוק. חבל.
יש לי בחילה.
מכל מיני דברים. אתמול בלילה היה לי רגע עצוב שהבנתי שאף על פי שיש לי חברים, אין לי מישהו לדבר אתו.
ניסיתי את כולם, מלבד אלו שהייתי צריך להתקשר אליהם, אני לא מסוגל לדבר בטלפון.
הבנתי שאני בודד. עדיין בודד. אולי אני בים של חברים אבל ללא ידידות כנה אין זה שווה.
אני בטוח שעכשיו יקפצו לפחות חמישה אנשים שיאמרו שהם תמיד יהיו שם שאני אצטרך, ולמה לא פניתי אליהם.
אבל אני כן. אולי לא לכולם אבל לרוב כן. וזה נחמד כשבאים עכשיו להגיד את זה, אבל בזמן אמת זה לא עזר. לא הייתם שם.
אמרתי פעם למרצה שלי אחרי שהוא בחן אותנו על חומר שלא למדנו ורק בתיקון המבחן הוא לימד אותנו אותו, "נורא חכם להביא תרופה לאיש מת."
כך זה גם עכשיו. אני לא מפקפק בחשיבות של הדברים ובהעדפות שלכם עלי.
זה פשוט הבהיר לי שאני עדיין בודד. זה נותן לי את ההרגשה שאני כלום. שוב אני חוזר לתחושה שאני שווה משהו רק אם מישהו זקוק לי. כאילו השווי שלי מותנה בנחיצות שלי בפני אנשים.
אם אני לא נחוץ, אני לא שווה. עד כמה שאכפת להם, אני יכול להיות מת.
מלפני שנה החלטתי שאני אהיה שם בשביל כל מי שאני צריך, כי כשאני הייתי צריך לא היה שם אף אחד.
לדאבוני גיליתי שזה לא השתנה. זה פגע בי יותר ממה שתכננתי כי יצאתי מנקודת הנחה שאם אני נמצא שם בשביל מישהו, אם אני משקיע את הזמן שלי והמחשבות שלי ואני תומך בו, הוא יעשה את זה גם בשבילי.
מחשבה מטופשת?
היה אחד. יש אחד, הוא עדיין קיים.
הערכתי אותו עד אין קץ. ראיתי אותו כמו שאמורים ולא לפי העטיפה. קראתי אותו, ראיתי אותו, תוכנו ואמדתי אותו.
נתתי לו את הקרדיט הכי עצום שיכולתי לתת, הצבתי אותו גבוה בתיוג האנשים שלי.
אולי בגלל זאת נפגעתי כ"כ.
באת וביקרת אותי, בלי לפקפק לרגע. גרמת לי להרגיש טיפש קטן ואידיוט. כאילו אני בוחר להיות אומלל, כאילו בהינד עפעף אני יכול להעלים את הבעיות שלי.
אמרתי את זה פעם ואמרתי מליון פעם. מה גם שאדם כמוך, שקורא פה הרבה זמן, אמור לדעת שהבעיות שלי נובעות מהקיום של בעלת הרחם שנשא אותי 9 חודשים.
אתה לא מטומטם אז למה אתה מתעקש להיות כזה כשזה מופנה כלפי?
במקום לנסות לעזור אתה רק מבקר ומצביע על הפגמים שבי. אתה חושב שאין מספיק אנשים שעושים זאת?
למה אתה עושה את זה? אני מעולם לא עשיתי את זה לך. אני עשיתי הכול כדי שלא תגיע למצב שאני נמצא בו. ואולי לא תמיד ראית שאתה מדרדר אבל תמיד, תמיד שפנית אלי עשיתי הכול. אני אפילו נסעתי אליך, וזה שעתיים בערך לכל צד.
אתה אכזבת. אתה פגעת. יותר משאי פעם תוכל לתאר, והבעיה הכי גדולה שאני בטוח ב100% שאתה בכלל לא תחשוב שאני צודק. אתה תמשך לבקר ואתה תמשיך להגיד לי שהקיום שלי אומלל ומטופש. שאני מאוהב ברחמים עצמיים ולכן אני לא עושה כלום. אבל אני כן. עשיתי מלחמות עולם ששמרו אותי עם קורת גג, סליחה שלא הפרזתי יותר מדי כי אני לא אוהב להיות הומלס. ואני יודע איך זה להיות הומלס. לתת עצות לא מקורקעות כמו "תעבור דירה" גם לא עוזר. זה מראה על ילדותיות ובחירה בדרך הקלה, זה כמו שתבוא לסטרייט ותספר לו על הבעיות של להיות בארון. הוא יענה לך "אז תצא".
בויפרנד ידע שאני מרגיש רע. יודע שאני מרגיש רע. הטיפשון החמוד חושב שזו אשמתו, כי הוא לא מספיק שם בשבילי. זה לא נכון.
אני פשוט יודע שגם לו יש חיים והוא ראוי להם, לכן אתמול כשהוא התקשר ודרש לדבר אתי ברצינות הצחקתי אותו והפרחתי את הכול ועשיתי את עצמי שמח. הוא היה עם חברים. אני לא אגזול לו אותם.
ובעצם זו בעיה שלי, לא שלו.
אח"צ הייתי אצל טלי. הוא התקשר ודיברנו קצת. היא שמעה ושאלה מה קרה. אמרתי לה שאני מרגיש רע בגלל הלימודים, החברים, שאני מרגיש שמן ובודד.
אחרי מספר דקות שאני דן עם עצמי הצעתי לה לנסוע לבית הפנקייק. אכלתי רק שניצל כל היום ואני לא רוצה להיות יותר אנורקס, ועצם זה שאני מרגיש רע רק נותן לי יותר מוטיבציה להיות כזה. כי אני שמן.
היא שאלה אותי למה, אם אני מרגיש שמן. עניתי לה שבא לי. מה כבר יכולתי להגיד?
החוויה הזו מחקה לי את כל התשוקה לפנקייק. אני לא חושב שאני עוד אוכל כזה, אי פעם. זה היה משמין. לא כל כך טעים, מתוק מדי. הרגשתי כמו במקס ברנר.
זה כמו שיצאתי אתה שבוע שעבר לפאב.
כשהתיישבתי בשולחן לקחתי מפית וניקיתי אותו כי הוא היה מגעיל. אנשים הסתכלו עלי עקום. כשהנחתי עוד מפית על השולחן על מנת להישען עליו המבטים נהיו יותר עקומים.
כשהתלוננתי שלא הביאו לי מזלג עם הצ'יפס כבר קראו לי הומו.
אבל אין מצב שרק אני אוכל צ'יפס עם מזלג, נכון?
כשיצאתי מהפאב החלטתי לזרוק לפח את הבגדים ולא לכביסה.
מזל שאני לא שותה.
מזל שאני אנורקטי ולא זקוק יותר לפנקייק.
מעניין אם מחר אני אמצא את עצמי בלי בית.
הלוואי וסנטה יבקר את כולכם כי אין סיכוי שאליהו יבוא,
חג שמח וכשר! ^^
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy