"בין הדברים שיכולים לייאש אדם חושב היא העובדה שהלא- הגיוני הוא הכרחי עבור המין האנושי." (פרידריך וילהם ניטשה)
לרוב רגשות הם לא הגיוניים. האנוכיות והאגואיסטיות של האנוש גורמת לי צמרמורת.
יותר מכל אני כועס על עצמי, בתור חסיד של ניטשה יש להלקאות אותי על ששכחתי את הרעיון הבסיסי ביותר- אין עניין לאדם מלבד האינטרס שלו.
איך יכולתי לחשוב שהכול פועל בדו צדדיות בעולם הזה? הרי הוא לא אידיאלי.
אם אני השתנתי אין זה אומר שהעולם גם כן.
אתמול ב2 בלילה דברתי עם בויפרנד. שמעתי בקולו הנסדק את הנאיביות ששלטה בי.
"איך שלא הבנת זאת עד עכשיו?", אמר.
איך באמת העזתי לחשוב שהאדם ימצא בי עניין כאשר מענייניו אינם בי?
האדם מגדר טבעו אינו יצור ברור. הוא שולח את מיטב רמזיו על מנת לגרום לאנוש להבין, בתחינה שקטה של צער.
כרונוס אמר לי שאני איני כשאר האנשים. לא כולם מסוגלים לקרוא אנושיים כמוני.
אני לא מסוגל להבין זאת. זה בא לי כל כך בקלות, לקרוא את כולם. לראות בין השורות מה אנשים רוצים שיראו רק בלי להציג זאת לראווה. איך אנשים אחרים לא מסוגלים?
ואולי אני מיוחד בכך כי עד היום לא פגשתי מישהו שיכול לנתח כמוני.
בויפרנד אמר לי שאני מסוג האנשים שקל להיפתח אליהם, ככל הנראה כי אני משדר אמון. אפילו לאנשים הקשים ביותר הצלחתי לחדור, כמעט וללא קושי.
אמרו לי שישנם אנשים שלא יודעים מה לעשות. זה לא כי הם לא רוצים אלא כי הם לא יכולים. הם עומדים מול המראה ולא יודעים איך להגיב.
איך זה שאני תמיד יודע מה להגיד?
למדתי.
אני כן מיוחד. אני קורא ומנתח ולא כולם מסוגלים לכך. אני על פסגת הר האולימפוס, לבד.
אולי אתרחק, אולי אקפא, אולי אקפיא אולי אשתוק ולא אדבר.
כפיות טובה אינה עושה לי טוב.
ואף על פי זאת, זה האופי שלי. כשיזדקקו לי אני אהיה שם. לא משנה מי ולא משנה כמה הוא פגע בי. גם כשיתכן שיפגעו בי שוב, וככל הנראה זה יקרה. על זה הרה בוכה עלי. על זה אני עונה "אבל זקוקים לי."
אני אמשיך להיות שם בשביל כולם, אני אמשיך להיהפך לאוויר שלא יזדקקו לי יותר.
כי כמו שהאופי שלי אינו ישתנה, כך גם של האחרים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy