כשחזר אלי הפלאפון, בראשון בלילה, חגגתי אתו ע"י בכייה לבויפרנד בטלפון.
ואני לא מתכוון להתבכיינות אלא לבכי אמיתי עם דמעות והשתנקויות.
כשעכשיו חושבים על זה, חבל. בזבוז של כסף וזמן. זה לא הביא אותי לשום מקום אחר וזה הלחיץ את בויפרנד.
אני לא אגיד שזה לא היה משחרר, שזה לא היה מעין הספד עלי, אבל בכל זאת, חבל.
הראיות בלתי מחיקות. כמו שבויפרנד אמר "אתה מדהים."
כי אני באמת לא מכיר אדם נוסף שמוכן לקום, לקחת את קצת הכסף שיש לו ולנסוע לכל מקום בארץ רק על מנת להרים את רוחו של האחר, כשהוא לאו דווקא מכיר אותו.
זאת ידעתי שאין לדרוש מאחרים, זה דפקט שלי. אבל לא ידעתי אבל שאני צריך להילחם על הדרישה של אכפתיות מצד האנושות על דבר קיומי.
בסיום השיחה אתו אמרתי לו שאני בוחר שלא להיכנס לדיכאון. זה גם לא יוביל אותי למקום טוב יותר.
לא ישנתי בלילה. לא הצלחתי. חכתי שהשעון יתחיל לצלצל. שיקטע את רצף המחשבות שלי ויכריח אותי לקום ולעסוק בדברים אחרים. כל דבר, אפילו הקטן ביותר.
השעון לא הספיק לצלצל, חבר שלי התקשר לפניו. במקום לקום לבוקר רגוע קמתי לבוקר מלא פעילות, לא שזה הפריע לי, להפך, אולי הייתי זקוק לו. נסעתי אתו לראשון לציון על מנת להביא דלת לשיפוצים שלהם. כשחזרנו ירדתי בת"א והלכתי לחכות לאלים.
הפעם, שלא כמו בפעמים אחרות, לא דאגתי לכולם, לא דאגתי להיות הדבק. הייתי שם בשביל עצמי.
זה לא אחד המפגשים שממש נהנתי בהם, אני לא בטוח למה.
אולי זה בגלל מחסור המזון. אולי זה בגלל שכולם התפזרו. אולי זה בגלל שהיו הרבה אנשים.
לא הייתי כמעט עם הרה.
אם הייתי כמו תמיד, הייתי חש מאוכזב מעצמי. כי לא דאגתי לכולם וככל הנראה אכזבתי את כולם.
אבל כבר לא נותר בי כוח לכעוס על עצמי.
כל הזעם שלי, כל הכעסים, התסכולים, הפחדים, התהיות, הצפיות הלא ממומשות, הכול, אני מפנה כלפי.
פשוט אין מקום אחר. ושוב אני שורף את עצמי על דברים שאני לא אשם בהם, שאני לא יכול לשלוט בהם. אבל זה לא משנה. כי מישהו כן אשם. מישהו צריך לסבול. ואם אף אחד לא רואה את זה מלבדי, הגיוני שאני אהיה זה שסובל.
אני מותש נפשית.
כשהסתובבנו בסנטר, רק אני ובויפרנד כי כולם התפזרו, לא עשינו כלום. לא התנשקנו ולא החזקנו ידיים. חפשנו את טלי, ואת אימא שלה. פגשנו אותן ולפתע ראיתי את טלי קורנת.
אולי באמת מה שכל לב שחור צריך זה מסע קניות.
שאלתי את טלי אם היא רוצה להצטרף אלינו, היא סירבה.
אחרי 12 שעות בת"א עליתי על המונית ונסעתי הביתה. טלי התקשר ושאלה אם אני רוצה לבוא אליה.
ב12 בלילה הייתי אצלה. דברנו. היא שוב חזרה להיות מתוסכלת מהחיים.
היא נלחמה בי, לכן פשוט הפסקתי. היא לא רצתה לשמוע אותי, אז זה בסדר. אני הייתי עייף ותשוש מדי מאשר להראות לה שהיא טועה. אז הפעם שתקתי, שתשאר מתוסכלת קצת יותר, שיבושם לה.
זה לא למשל שאם אני לא בהיי זה מזיז למישהו.
אז היא ספרה לי שאחרי שאני ובויפרנד עזבנו אותה ואת אימא שלה, אימא שלה שאלה אותה אם בויפרנד הוא החבר שלי. טלי בהלם שאלה "מה?" ואמה הבהירה את זה יותר טוב.
"הוא הבן זוג שלו?"
טלי בהלם רק צחקה. כשאני שמעתי, גם אני צחקתי.
אבל אימא שלה שמחה בשבילי, כך היא אמרה. שזה טוב. כי זה לא מפריע לה.
חבל שהיא לא אימא שלי.
אני מאשים את הזיכרון הלוקה בחסר שלי.
אם הוא היה מתפקד כיאות היו פה גם קטעים מצחיקים. ניתן להניח שבכלל לא היה פוסט כבד, אבל נו, מילא.
אני זוכר רק דבר אחד שאני לא יכול לשכוח.
הלכנו לכיוון השוק מדיזינגוף סנטר, והיה שם דוכן שהתנגד לתעשיית האוכל מבע"ח.
עמדתי מולם עד אשר אחר נתן לי תשומת לב.
אני: "יש פה טעימות?"
אבל אני לא באמת רע. ניהלנו דיון. שבו שברתי את רוחו של אותו אדם ואם הוא עכשיו לא אוכל סטייק עם מצה טובה, אל תקראו לי דאם דאם.
וכשחושבים על זה, זו בעיה שלהם. איך הם מביאים כאלו חלשי אופי להסביר לאנשים? או שזה פשוט שאני טוב יותר?
פעם הבאה, פשוט תגידו לי לכתוב.
והיה ליל סדר די מצחיק האמת, אני אכתוב על זה מתישהו. כי בו אני כן כתבתי בפנקס שלי, כי זכרתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy