אני תשוש, נפשית. מרוקן לגמרי.

הרה צדקה כשהיא בכתה עלי.

אתמול בנדוד שלי בא אלינו ויצאנו עם טלי. היא לא הסכימה לנסוע לפאב כי אני אמרתי שהוא מסריח ומעשנים שם.

היא התעלמה מהעובדה שהבנדוד שלי אסמתי שעבר לאחרונה התקף קשה ואני לעולם לא אקח אותו למקום עם רמת חמצן ששואפת לאפס.

היא לקחה את זה רחוק מדי, בילדותיות מושלמת, ואמרה שהיא לעולם לא תצא אתי לשום מקום כי אני רק מתלונן כל הזמן.

וזאת הייתה פעם ראשונה.

כי אני באמת לא סובל עישון.

היא לא רואה מעבר לעצמה.

אני לא חושב שהיא רוצה לנסות בכלל.

אני מתלונן ונח לה לכעוס ולזעום, אז היא זועמת עלי.

היא החרימה את היציאות שלנו.

לא שהיו לנו רבות, אבל עכשיו זה בכלל מחוץ לחוק אצלה.

זה כשלעצמנו אינו כה נבזי כמו שאני יכול לראות את זה.

אני פשוט עצוב.

כי הרה צדקה.

כי למרות זאת, אני אחזור לטלי כשהיא תצטרך. ואפילו אם אני לא אזום כלום מתישהו היא תתקשר אלי בבכי ואני ארוץ אליה.

כמו שקרה עד עשיו.

ואי אפשר לדבר אתה על זה, היא לא מבינה. היא ילדותית. היא אגואיסטית.

אני סתם סמרטוט.

"אופי האדם אינו משתנה; הוא אינו לומד מן ההיסטוריה."  פייר בייל.

אם האופי שלי כל כך מרהיב שאינו יכול להרשות לעצמו להשאיר אדם עצוב ובדיכאון לבד בלי כל ניסיון לעודד אותו,

איך הוא יכול להיות כל כך מטומטם?

וזה נכון. כי אני לא אשתנה. אני לא רוצה להשתנות. אני רוצה שאחרים ישתנו.

טיפשות.

אני רוצה להיות בתוך אגם עם מים צוננים. שהקרירות תעביר צמרמורות לאורך גופי.

אני רוצה לשקוע אט אט ולעולם לא לחזור מעלה.

השתיקה של המים קוסמת לי.